Text Size
שישי 24 נובמבר 2017

דעות - מאמרים

בקשת סליחה מהעתיד אשר כפרטים, קהילות ואומות אנו מכתיבים לו מציאות שכולה ממוקדת בתהליך הטכני ומתעלמת ממהות החברה הדמוקרטית, הליברלרית והנאורה.

מעתיד, אשר בו הפרט נתפס אצלנו כסך הדימויים החברתיים המלאכותיים שלו ובו אנו מתעלמים מהתכונות והערכים המוספים שהוא מביא איתו.

את הטור הזה אני כותב ביום בו הייתי אמור לבקר ברמאללה ובמסגרת משלחת של נציגי כנסת ישראל החברים בשדולה למען שתי מדינות לשני עמים ושהוזמנו על ידי יושב-ראש הרשות הפלסטינית אבו-מאזן לכבוד ראש השנה, ולאחר שנציגים פלסטינים דומים ביקרו בכנסת ישראל ... לצערי, אני לא שם.

למה?

כי המפגש בוטל ומחשש האירועים בסוריה ומהתגובה הציבורית שנוכחות ישראלים ברמאללה תעורר - מהפחד איך ישפוט הציבור מנהיגות על עשייה, בסקילה בכיכר העיר הוירטואלית והממשית.

כי הפכנו לדור שבו הרייטינג, הלייק, הטוקבק והמסרון מכתיבים את סדר היום - בדרך של יצירת דימוי שאינו קשור בהכרח למעשה אלא לנראות החברתית שלו. שבו אנשים מעדיפים להתכנס לתוך עצמם ופוחדים ליזום מחשש לביקורת הציבורית שהרשתות החברתיות ורשת האינטרנט הפכו לצונאמי חסר גבולות.

כי שכחנו ששלום עושים רק עם אויבים והביקורת של מתנגדיו תמיד תהיה אכזרית, נוקבת ואישית ויהיו מי שישלמו את מחירה בדם.

כי הפכנו לתרבות דמוקרטית-ליברלית כאילו נאורה אשר התהליך בה הפך חשוב מהמהות (עוד על דמוקרטיה-קהילה-מדינה וגם על דמוקרטיה באינטרנט, קראו פה). שבה אומות המתיימרות ליצג את המוסרי והנכון, מתחבאות מאחורי התהליך מחשש לשיפוט ההמון וסקילה בכיכר העיר הדיגיטאלית (וכן, אני מכוון לבריטניה וארצות הברית של אמריקה).

כי כפרטים אנחנו בודדים יותר מתמיד ולמרות שלכאורה לכל אחד מאיתנו מאות ואלפי חברים, בכל רשת חברתית אפשרית, ואנחנו זמינים תמיד במכשיר הנייד והאח הגדול יודע עלינו הכול ... אבל, החיבור המיידי הפך אותנו למנותקים מהפרט ומשועבדים לאפקט "כוכב נולד" של דירוגי איכות התלויים במסרונים ולייקים חיובים ולא קשר בין-אישי אמיתי.

אז כמו האזרח הבודד, כך גם נשיא ארצות הברית וראש ממשלת בריטניה ויושב ראש הרשות הפלסטינית וראש ממשלת ישראל מסרבים להתמודד בעצמם ולקבל החלטות כנבחרי הציבור שהנם ומתוקף תפקידם. וכחלופה צדקנית, הם מעבירים את האחריות להמון. המון שבעצמו מתקשה לקבל החלטה מושכלת ומהיותו משועבד למטחנת הרייטניג של הבאזז והמסרון והלייק ומשאל העם. המון  המתקשה להבדיל בין עיקר לטפל, בפיד האישי והציבורי, והנוטה לקבל החלטות על סמך המלצות חברים ברשת שהם עצמם מתבססים על המכנה המשותף הנמוך ולא מתוך תהליך של לימוד ועיון וקבלת החלטות מושכלת.

ולכן, כל שנותר לי הוא לבקש סליחה מהעתיד - מעולם שבו מוסר תמיד יהיה פחות חשוב ובו אומות ומדינות מעדיפות את התהליך על המהות ושכנים נשחטים בגז והמדינה שלי עומדת מנגד, עת היא ממתינה לתוצאות הצבעה כלשהיא.

כמו כל שנה, בקשת סליחה שלי לכבוד יום הכיפורים חשובה בעיני מכל ברכת חג אחרת (ובעבר כבר הבהרתי "למה דווקא יום כיפור" והעיסוק "בסבלנות וסובלנות" מהווים עבורי את תמצית היהדות, כפי שהייתי רוצה שתהיה מובנת לאחרים) ולכן הפעם וכמו בעבר (ראו "שותפה לדרך", "יום הכיפור של הקפיטליזם", "סליחה ומחילה במעמד צד אחד", הסליחה האישית שלי מעצמי) בחנתי את מה שבין אדם לחברה ולאו דווקא בין אדם לחברו.