Text Size
שלישי 21 נובמבר 2017

דעות - מאמרים

אז מה היה לנו?

פקיד, שהוא משפטן ומגן הצדק בעיני עצמו - מכה נבחר ציבור שכדרך חיים מקלל ומקלס.

טוב לא יכול לצאת מזה. אז בכל זאת מי צודק?

יש רק תשובה אחת:

פקיד, מעצם טבעו ראוי ונדרש שיהיה פקוד של הממונים עליו ויוציא את המדיניות המוכתבת לו לפועל. נבחר ציבור, זה שזכה לאמון של ציבור ביום הבוחר, נדרש לייצג את האינטרס (גם אם הצר) של אותו ציבור בדיוק ובכך לקבוע מדיניות אותה נדרש הפקיד האמור ליישם. גם אם חטא הנבחר בלשונו ובהתנהגותו הרי שאלימות פיזית כלפיו היא מתקפה ישירה וחזיתית בדמוקרטיה ופוגעת ביציבות המשטר. פגיעה כזו מערערת את יסודות הקיום של המערכת השלטונית בכלל ושל המדינה כריבון בפרט. למעשה, היא מהווה פשע חמור עד כדי כך שניתן לומר שפגעה באופן אישי בכל אזרחית ואזרח בישראל.

מי אמור להבין זאת יותר טוב מפקיד בכיר במשרד המשפטים של מדינת ישראל?

דה הרטוך, כמו פקידים בכירים אחרים במערכת השלטון הציבורי בישראל, הפך בעיני עצמו, למי שמוסמך על קביעת המדיניות, יישומה בפועל וסירוס נבחרי הציבור מפגיעה באותו אתוס אישי. דה הרטוך, כמו פקידים רבים אחרים, השתכר מעוצמת כוחה של חתימתו הנדרשת על מסמכים, נהלים והנחיות ממשלתיות ואף ניצל את המשבר החריף באיכות ורציפות השלטון בישראל להשתלטות עויינת על המשאבים - הקצאתם וחלוקתם - של מדינת ישראל.

בהנף קולמוס, ביקש דה הרטוך לבטל מדיניות שנקבע על ידי נבחרי ציבור ולקבוע וליישם מדיניות משלו. גם אם הצדק היה עמו, הרי שבדמוקרטיה קיים רק נתיב אחד שבו ניתן לשנות מדיניות - חוקים הנחקקים בכנסת ישראל. דה הרטוך, כמו פקידים רבים אחרים, שכח כי הוא מונה על-ידי פקידות אחרת ולא עבר את מבחן הציבור בקלפי ומעצם כך אינו זכאי לקבוע ולשנות מדיניות - אלא רק להביא ליישום של מדיניות מוכתבת באופן המטיבי האפשרי.

היסטורית, תהליך זה נחזה ונצפה על ידי כמה מההוגים המרכזים של המאה התשע-עשרה והעשרים. הוגים כמו מקס וובר[1], רוברט מיכלס ולורנס, התייחסו למגמת השתלטותה של הביורוקרטיה ולתהליך הניתוק של הפרט מהמערכת. מיכלס, בפרשנותו לחוק הברזל של האוליגרכיה, קובע כי "הארגון משמעו הנטייה לכיוון האוליגרכיה"[2] ולורנס מסביר כי - "המדינה המודרנית הנה ארגון כפוי המארגן שליטה"[3]. אין ספק, דה הרטוך וחבריו מנצלים מגמות אלו לחיזוק כוחם והטלת שררה שאין לה גיבוי מערכתי.

אבל דה הרטוך לא לבד ועריצות הפקידות במדינת ישראל מהווה נתיב מסוכן וכרסום מתמיד ביציבותה של מערכת המשטר הדמוקרטית שלה. פקידים, כמו דה הרטוך ואנשי אוצר ועוד, צוברים כוח ומהלכים אימה על נבחרי ציבור במחשכים ובאולמות משכן הכנסת. רק שינוי מהותי ומבני וקיצוץ דרמטי בכוחם (ביחד עם יותר אחריות שלטונית של אותם נבחרי ציבור) תאפשר למערכת השלטונית לחזור וליישם מדיניות ומצע מפלגתי אותו נבחרו ליישם.

לרגע נשמט מזיכרוננו שזו מהות ההליך הדמוקרטי - האפשרות של נציג ציבור נבחר להטיב עם ציבור בוחריו באמצעות יישום אידאולוגיה.


[1] Weber Marianne, Max Weber: A Biography, A Wiley-Interscience Publication, 1975.
[2] מיכלס רוברט, חוק הברזל של האוליגרכיה, במדינה וחברה (א) בעריכת איזנשטדט, גוטמן ועצמון.
[3] Scaff Lawerance A., Fleeing the Iron Cage, University of California Press, 1989, עמוד 167.