Text Size
חמישי 14 דצמבר 2017

דעות - מאמרים

על ההגות הקיומית - אקזזיסטנציאליזם, ז'אן פול סארטר והמחשבה המדינית המערבית והמתח שמביאות האחריות, בחירה, חירות והשלכי עבר ועתיד.

כללי

ההגות הקיומית[1] מהווה אבן יסוד בהצגת ההגות המערבית המודרנית. במסלול התפתחותה יש דמיון רב למסלול התפתחות המחשבה המדינית בכלל ובכך מתאפשר לנו שימוש קל יותר בחיבור זה.

כלומר, תנועה לעבר התמקדות בפרט והחופש המוחלט המוענק לו. תנועה זו הנה חלק מתהליך ההשתלטות מחדש של האתוס הליברלי על התרבות המערבית. אתוס, המעמיד את היחיד במרכז ההוויה ומעדיף את טובתו האישית על פני זו של הקהילה. יתר על כן, העדפתו על פני הדמוקרטיה כאתוס שולט וזאת רק לאחר תקופה קצרה של כ- 200 שנה שבה הייתה ידה על העליונה[2].

תורת הקיומיות פותחת בהתבוננות בפרט האותנטי (האני הסובייקטיבי) ובצורך הבסיסי שלו להיות אדון לעצמו - כלומר ישות בשביל עצמה. עוברת להתבוננות בעצמים הסובבים אותו (האובייקטים) וממשיכה דרך ההכרה בכך שעצמים – שהנם גם ישויות בשביל עצמן - אלו הם פרטים סובייקטים בעצמם. מכאן שיש הכרה בהשלכות דו-כיווניות בין שתי ישויות בשביל עצמן. מהשלכות אלו מתפתחים החרדה והפחד המתלווים אליהם. כתוצאה מכך, נובעת תחושה של אחריות חברתית והדדית והכרה בעצם קיום השלכות של עבר ועתיד והחשיבות שלהן.

ז'אן פול-סארטר

כדי לבחון את התורה הקיומית, באופן שיאפשר שילובה במכלול הגותי רחב יותר, נעשה שימוש בהוגה והפילוסוף ז'אן-פול סארטר[3].

הוגה זה נחשב לנציגה הבכיר של ההגות הקיומית בכלל ובמאה העשרים בפרט. כתביו, מאמריו וחיבורים אחרים שלו שימשו אבן בניין בהתפתחותה של התרבות המערבית המודרנית והתמקדותה בפרט. עם זאת, בגלל היקף כתביו (ובכלל כתבים העוסקים בתורה הקיומית) נבחר חיבורו 'האקזיסטנציאליזם הוא הומניזם'[4]כבסיס להתייחסות בעבודה זו. חיבור זה נחשב פסגת הישגיו והמייצג ביותר את התורה הקיומית המודרנית והוא כתוב באופן בהיר ביותר, המאפשר שימוש במונחים, מושגים וניתוחים גם במסגרות רחבות יותר.

כאמור, לא כאן המקום לבצע סקירה מלאה המקיפה את עבודתו של פילוסוף צרפתי זה. רוחב היריעה שאליה הגיע מבטלת כל ניסיון שכזה מראש (חשוב לציין שהיקפי הכתיבה המדהימים שלו פגמו באופן ניכר באיכות חלק ניכר ממנה). אולם, ברור כי-"ז'אן פול סארטר [...] היה פילוסוף מקצועי ששאף להטיף להמונים"[5]. תכונת אופי בולטת זו והחיבור הבלתי-אמצעי שלו עם תנועות מחאה שונות מהווים את אחד מהצידוקים לשימוש שיעשה בהגותו בעבודה זו. אמונתו, שבבסיסה עמדה התפיסה "[...] כי יוכל להביא להשתתפות המונית בשיטתו [...]"[6] מאפשרת לבצע את הניסיון המתבצע כאן. כלומר, לנסות ולחבר בין הגות פילוסופית-תיאורטית, של הוגה שהיה מחובר למציאות היום-יומית שלו באופן בלתי-אמצעי ובולט ביחס להוגים-פילוסופים אחרים המסתגרים במגדלי-השן האקדמיים שלהם, לבין מציאות מבנית-מדינית המתקיימת בדמוקרטיה של התרבות המערבית.

סארטר נולד בשנת 1905 כבן למשפחה בורגנית בצרפת. במהלך ילדותו התחנך בסדרה של מוסדות מכובדים עד שהגיע לשיאו עת שעבר את בחינות התואר שלו כמצטיין. לאחר מכן, שימש כמורה במספר מוסדות חינוך והיה חביב התלמידים בגלל גישתו הפתוחה והליברלית. במהלך התקופה שלפני מלחמת העולם השנייה הרכיב ובנה את הבסיס להגותו. עם פרוץ המלחמה גויס סארטר, כרבים אחרים, ושימש כחייל פשוט בגף המטאורולוגיה. תפקיד זה אפשר לו להמשיך להתעמק בכתיבתו. התעמקות זו נמשכה גם במהלך שהותו במחנה שבויים גרמני. ב- 1943, עת שהה כבר בפאריס, פרסם את חיבורו הפילוסופי הנחשב ביותר 'הישות והאין'. חיבור זה ביסס את מעמדו כהוגה חשוב[7].

אולם, רק עם סיום המלחמה ולאחר ביקורת נרחבת שספג, פרסם את חיבורו המפורסם ביותר 'האקזיסטנציאליזם הנו הומניזם' (1945) שנחשב לאבן דרך בהגות הקיומית. לאחר פרסום זה זכה למעמד ופרסום נכבדים ביותר. יוקרה זו אפשרה לסארטר להקים ולהחזיק את המגזין 'זמנים מודרניים' שהיווה במה לשאיפת חוגו לאירופה דמוקרטית-סוציאליסטית. בין שותפיו לעט ולמגזין היו דמויות מפורסמות כריימון ארון ומוריס מרלו-פונטי. פרסום זה, עם הכנסה מכובדת בצדו, אפשרו לו לנקוט באורח חיים נהנתני שכלל שתייה, בילויים, נשים רבות ובעיקר ישיבה ארוכה עד אין-קץ בבתי-הקפה של פאריס.

מתחילת שנות החמישים, החל ליישם את קריאתו למעורבות והתמקד, גם אם בצורה כושלת, במאבקים ונקט עמדות פוליטיות כמו במאבק לשחרור אלג'יר, הניסיונות להפיכות במזרח אירופה ומרד הסטודנטים המפורסם בצרפת[8]. תמיכתו זו בחלש ובמורד הביאה לו יריבים ואויבים רבים – מתוך הממסד ומחוצה לו. עד למותו הספיק לפרסם עוד כתבים וחיבורים אין-ספור שבין הבולטים שבהם ניתן למצוא את 'שאלת המתודה' (1957), 'ביקורת התבונה הדיאלקטית' (1960) והאוטוביוגראפיה 'המילים' (1964) – עליה זכה בפרס נובל לספרות. לקראת סוף שנות השישים פרש, כמעט לחלוטין, מפעילות פוליטית ושב להתעמק בהגות ובכתיבה. הוא נפטר בשנת 1980 וזכה להלוויית ענק בעיר הולדתו פאריס.

דווקא ביוגרפיה צבעונית שכזו מסייעת לסמן הוגה שנוי במחלוקת זה. הוויכוח, בנוגע לרבים מטיעוניו, כמו גם סגנון חייו, היוו כר פורה לכתיבה אודותיו ואודות הגותו. לטעם כותב חיבור זה הוחמץ, במידת מה, השינוי המהותי וההתפתחות של הגותו מתיאוריה המתמקדת באני הסובייקטיבי-אגואיסטי לעבר תיאוריה חברתית של יחסי גומלין ואחריות הדדית. זאת, בין היתר, בגלל ההתמקדות בסגנון חייו הנהנתן ובעיקר מערכת היחסים שלו עם דמות מפורסמת אחרת - סימון דה-בובאר[9]. דומה, כי סארטר - שבתחילת דרכו היה ממובילי ההתמקדות בפרט ובזכותו להגדרה עצמית - פיתח את תפיסת עולמו והתאים אותה למציאות הסובבת אותו (אם כי, כשל ביישומה באופן אישי ובצורה בולטת למדי). בכך, אפשר לתפיסה קיומית, אגוצנטרית לכאורה, להכיר בקיום פרטים נוספים בחברה. פרטים אשר הנם בעלי מאוויים וזכויות שאינן פחותים מאלו של האני הסובייקטיבי.

קיומיות

קיום לפני מהות

בבסיסה של התיאוריה הקיומית נמצאת הטענה "[...] שקיום בא לפני המהות"[10].

חשוב להדגיש - אין כאן קביעה מוקדמת (א-פריורית, A-priori) על אופי האדם או על המצב אליו הוא נולד. אלא, טענה טכנית במהותה המתבוננת בעולם החומרי כולו וקובעת כי האדם ראשית נוצר ורק לאחר מכן מוגדרות תכונותיו - מהותו. מכיוון ש-"אם לגבי כל האובייקטים המטריאליים נכונה העובדה שמהותם קודמת תמיד לקיומם, הרי רק לגבי האדם והאדם בלבד המצב הפוך למעשה - לגביו קיומו הקונקרטי קודם למהותו"[11].

למעשה מתקיימות, זו בצד זו, שתי צורות בסיס למהות: הישות כשלעצמה, המתייחסת לדוממים (כלומר, "הישות של החפצים, של הדברים הדוממים בעולם"[12] - לאובייקטים) וישות בשביל עצמה,המתייחסת לאישיות הייחודית והמקורית של האדם. הישות הראשונה אינה מסוגלת להתייחס לעצמה בעוד השנייה, "[...] לא רק קיימת אלא גם מודעת לקיומה ומעוניינת בקיום של עצמה והיא מסוגלת לשאול שאלות שונות על קיום זה"[13]. האדם, הגזע-האנושי, נבדל בכך שרק הוא מסוגל להתקיים כישות בשביל עצמה. רק הוא הנו סובייקט של עצמו ומתייחס לכל הסובב אותו כאל דומם, כאל עצם. רק האדם עצמו לא מוגדר לפני לידתו – הוא רגע יצירתו (כלומר סך כל המאפיינים, התכונות והיכולות שלו), בניגוד לעצמים האחרים, ובכך מוקנה לו הזכות (או החובה) לבחור למען עצמו.

אחריות, בחירה, חירות והשלכי עבר ועתיד

כתוצאה מקביעה אחרונה זו, בדבר הזכות (למעשה, החובה), מרחיבה ומדברת התיאוריה הקיומית על מושגי האחריות, הבחירה והחירות. בין היתר, על מנת להימנע מתוצרים שלילים של הזכויות האמורות ובעיקר הזכות לחרות והמשתמע ממנה.

אם בבסיסה הישות בשביל עצמה מנותקת מהסובב אותה, הרי שלמעשה הנה חלק ממערכת מורכבת וסבוכה של יחסי גומלין. מכיוון ש-"האדם - כל אדם - אינו אך ורק הוויה בשביל עצמה. הוא גם הוויה או ישות לעצמה. בכל רגע של קיומו האדם הוא גם הוויה שפועלות עליה הוויות אחרות ומשנות אותה מבחוץ, לעתים ללא מודעותה"[14]. בעוד שהבחירה המקורית של תורת הקיומיות נגעה רק לסובייקט הרי שכעת יש לאדם חירות חיובית להגדרה עצמית, ולא רק חירות שליליתלחופש פיזי-קיומי.

חירות זו נושאת בחובה אחריות קולקטיבית. מכיוון, ש-"אנחנו תמיד אחראים בכל מעשינו ובכל העדפותינו. אנחנו תמיד אחראים לפני עצמנו ועל עצמנו - כלומר על מה שנהיה מעצמנו"[15].

בהובילו מהפך זה במחשבה הקיומית סארטר מרחיק לכת וקובע, כי "אני חייב לרצות בחירות הזולת ברגע שאני רוצה אותה לעצמי"[16]. משום, שהעובדה ש- "אני אחראי, אפוא, לעצמי וגם לאנושות ואני יוצר תדמית מסוימת של אדם אשר ברצוני להעניקה לכלל האדם"[17] מגדירה מחדש את בחירתו של האדם. לא עוד בחירה סובייקטיבית טהורה אלא כזו המשפיעה גם על עיצוב מהותו של האובייקט - אחריות כבדה מעין כמוה. אחריות זו מכריחה את הישות בשביל עצמה לכופף את בחירתה כך שתתחשב, עד לדרגה מסוימת, בתוצאות ובהשלכות של בחירתה על הסובב אותה.

למעשה, מבהירה התורה הקיומית שעל-מנת שהפרט יוכל להימנע, מהתוצרים השלילים של החירות הבסיסית (תוצרים שנמנו כאן), עליו לשאת באחריות גם לעיצוב עולמו של האחר ובודאי שגם אחריות לחופש הקיומי שלו. אחריות שמתבטאת בחוסר כחש, מעורבות והשפעה על הסובב באופן שיאפשר לאחר לממש את החופש הקיומי שלו.

זוהי קביעה חדה וברורה.

גם המבקרים המחמירים ביותר של תורת הקיומיות לא יוכלו להתעלם מנחרצותה. התלות הנוצרת כאן, בין האני הסובייקטיבי לאובייקט הזר (בעצמו סובייקט בעיני עצמו), לא ניתנת עוד להפרדה. יתר על כן, היא מוליכה למקום אחד בלבד, קיום דמוקרטי-שוויוני.

חיבור זה מוליד עמו - כמעט בהכרח - את ההכרה (הכאובה מאוד להוגה הקיומי המקורי): כי למרות שהאדם מגדיר את עצמו, הרי ש-"אין פירושו שכול אדם הוא מקורי באופן מוחלט", ומכאן ש-"ייתכן מאוד שהאדם יוצר את עצמו לאור דגם תרבותי או חברתי קיים, או בעקבות התבוננות בזולת מסוים"[18]. כך, שלמרות שהאדם הנו תוצר של סך-כל פעולותיו הרי שאלו מושפעות מהשלכי עבר והווה. השלכים אלו מתבטאים בהשפעות היסטוריות, תרבותיות וחברתיות המלוות את תהליך התפתחותו של האדם. כמובן, שאם האדם מושפע מהשלכים אז בודאי שהוא מייצר כאלו בעצמו.

כאן, שוב חוזר ומשתלב מושג האחריות הכולל בתוכו את השלכי ההווה והעתיד שמייצר האני הסובייקטיבי. כלומר, תלותו של אדם בפעולות של ישויות בשביל עצמן, שהתרחשו בעבר ואשר השפעתן ניכרת בהווה, אינה צריכה להוות תרוץ לאדם להתנער מחירותו. משום ש-"אדם, שאינו בוחר - איש הבורח אל ההמון ונס מן החופש הופך לעצם, לחפץ, לאובייקט חסר כל יחוד"[19]. ההשלכה על ההתהוות העתידית של מהות האדם תלויה אך ורק בבחירתו של הפרט, גם אם זו מתרחשת בתוך מרחב אפשרויות מצומצם ומוגבל. כי כל בחירה, גם אם היא מתבצעת מתוך מבחר שאינו רחב וגם אם אפילו איננה מתבצעת כלל, הנה פעולה מכריעה ומעצבת גורל.

כלומר, השלכות המגיעות מן העבר משפיעות על ההווה בצורה כזו שהעתיד גם הוא מושפע מהן בתורו. האדם הסובייקטיבי מחויב להתחשב בהשלכים אלו למען עיצוב מהות משלו בהווה ובעתיד הקרוב ולמען השלכה חיובית על העתיד הרחוק. השלכה, שתשפיע על סובייקטים אחרים באותה דרך. זוהי אחריות חברתית כבדה ובמובנה השלם והמקיף ביותר. באופן בלתי-צפוי, היא נובעת מתוך פיתוח תורה אגוצנטרית לכאורה.

מסקנה זו, בדבר אחריות חברתית (מפנה דרמטי בתורה הקיומית), מהווה את הגרעין הקשה של יכולת התורה הקיומית לשמש גם בפיתוח של מחשבה והגות חברתית רחבה יותר.

כחש עצמי, חרדה ואותנטיות מדומה

אולם, כתוצאה משילוב האחריות והשלכי-עבר ועתיד עלול האני הסובייקטיבי להיקלע לתוך מצב של כחש עצמי. מצב בו הגדרתו העצמית לא תנבע מתוך חירות אלא מתוך חרדה תמידית. חרדה, הנובעת מכובד משקל ההחלטות הנמצא על כתפיו של האני. יתר על כן, חרדה זו עלולה להביא את האני לקבלת החלטה שאינה סובייקטיבית לגמרי. כי, "חופש מחריד המעורר סחרחורת קיומית"[20] עלול להוביל לאותנטיות מדומה. כלומר, "לסרב להאמין בחרותנו ובכך לדחות את אחריותנו על עצמנו ועל מעשינו"[21], כמו גם הסירוב להאמין "[…] לטענה שלחירותנו ולהחלטותינו האישיות ישנה השפעה מעצבת על כלל האנושות"[22].

לכן, האני מחויב לאותנטיות אמיתית. עליו להכיר בכובד האחריות המוטל על כתפיו ולהימנע מכניסה למצב של חרדה וכחש. כל החלטה, גם אם היא שגויה או מתבצעת בתוך מרחב אפשרויות מוגבל, עדיפה על פסיביות וחוסר החלטיות המעידים על חיים בכחש האמור. כי, מי שאינם נכנעים לכחש העצמי הם "[...] בני-אדם שבהם תמיד יקדם קיומם למהותם, כך שכל העדפותיהם ובחירותיהם יהיו תמיד ספונטאניות, חופשיות ואחראיות לחלוטין"[23].


[1] יעקב גולומב, מבוא לפילוסופיה של הקיום, אקזיסטנציאליזם, אוניברסיטה משודרת, תל-אביב, 1990.
[2] C.B. Macpherson, The Real World of Democracy, Clarendon press, Oxford, 1966.
[3]מנחם ברינקר, ז'ן פול סארטר: דרכי החרות,אוניברסיטה משודרת, תל-אביב, 1992.
[4] ז'אן-פול סארטר, האקסיסטנציאליזם הוא הומניזם, כרמל, ירושלים, 1988.
[5] פול ג'ונסון, אינטלקטואלים גדולים, דביר, תל-אביב , 1996, עמוד 260.
[6] שם.
[7] פול סטראת'רן, שעה קלה עם סארטר, מודן, תל-אביב, 2000.
[8] ראה הערה 3.
[9] Pilardi, Jo-Ann, Simone de Beuvoir Writing the Self: Philosophy Becomes Autobiography, Praeger Publishers, 1998.
[10] ראה הערה 4, עמוד 11.
[11]שם, עמוד 56.
[12] ראה הערה 3, עמוד 57.
[13] שם, עמוד 57.
[14] שם, עמוד 59.
[15] ראה הערה 4, עמוד 63.
[16] שם, עמוד 43.
[17] שם, עמוד 16.
[18] ראה הערה 3, עמוד 71.
[19] ראה הערה 4, עמוד 61.
[20] שם, עמוד 66.
[21] שם.
[22] שם, עמוד 67.
[23] שם, עמוד 68.