Text Size
שלישי 21 נובמבר 2017

דעות - מאמרים

על הדמוקרטיה בתרבות המערבית והמתח שבין חופש ושיוויון, ליברליזם, שעס ופילוג, קהילות בתוך ומחוץ למדינה ועל דגם ההסכמה (קונסציונאלי,Consociational) המביא איזון בין הגורמים השונים.

תיאוריה

הדמוקרטיה בתרבות המערבית עברה מהפכים ותהפוכות רבים. החל מדמוקרטית הכיכר האתונאית, דרך מדינות הלאום וכלה במשטרים הליברלים המודרניים של ימינו. במהלך ההיסטוריה עסקו הוגים רבים בכללים ובמסגרות שחובק בתוכו מושג זה. בסיומה של המאה העשרים, ותחילת המאה העשרים ואחת, ניתן לחלק את ההתייחסות לדמוקרטיה לשתי מגמות מרכזיות. אם כי לא נפרדות לחלוטין.

האחת, עוסקת במהות כקודמת לתהליך והשנייה טוענת כי התהליך קודם למהות (Process ו- Substance בהתאמה). באופן מעשי, שתי גישות אלו (גם אם נוגדות במובנים רבים) משלימות אחת את השנייה. הטיעונים שמעלה כל צד לזכותו ולחובת הצד השני, מרכיבים ביחד חזית רחבה ומוצקה המבססת את מעמדה של הדמוקרטיה המערבית המודרנית. האופן הדיאלקטי שבו תלויה כל גישה ברעותה יוצרת מכלול דמוקרטי שבקצהו האחד קיום התהליך ובקצהו האחר מתקיימת המהות המלאה.

כנציג התפיסה הגורסת התקיימות המהות לפני התהליך, ניתן להביא את רוברט דאהל (Robert A. Dahl). במאמרו 'משטרים ואופוזיציות'[1], מוגדרת דמוקרטיה, "…כצירופם של לפחות שני מדדים: מאבק ציבורי והזכות להשתתף בממשל"[2]. כלומר, דאהל מסביר כי הגדרתה של הדמוקרטיה אינה חד-ממדית ואיננה מתייחסת רק לזכותו של הפרט להשתתף בתהליך ההצבעה. אלא, מבוססת על זכותו ויכולתו להיאבק במסגרת התהליך האמור. זכות ויכולת אלו מעוגנות בהבטחת המהות הדמוקרטית הכוללת את זכות הבעת הדעה, ההתארגנות, חופש הקניין וכדומה.

למעשה, דאהל שם את הדגש על המהות עצמה מכיוון שהוא מקיים הנחה נסתרת שהתקיימות חופש, שוויון וזכויות דמוקרטיות אחרות יגרום להליך הדמוקרטי עצמו (כלומר, תהליך ההצבעה וההשפעה) לנבוע באופן טבעי ובלתי מופרע ובכך לקיים קשר תלותי-דיאלקטי.

מצד שני, סמואל הנטיגנטון (Samuel Huntington) מייצג את הטוענים כי בדמוקרטיה התהליך קודם למהות. הנטיגנטון קובע כי, "ההגדרה של דמוקרטיה במובן של בחירות הנה הגדרה מינימלית"[3] ומספקת. קביעה כזו איננה משאירה ספק בדבר חשיבותו ומרכזיותו של התהליך עצמו כתנאי מספיק להתקיימותו של משטר דמוקרטי. אולם, אפילו הנטיגנטון מרחיב ומבהיר, "שקיומן של זכויות אזרחיות ופוליטיות אלו לחופש הדיבור, הפרסום, הויכוח, הכינוס וההתארגנות נחוץ להתקיימותו של ויכוח פוליטי וקיומן של בחירות"[4].

שוב, מתקיימת תלות-דיאלקטית, של מרכיב הבחירות המינימאלי, הגוררת עמה קיום המהות הדמוקרטית באופן שרק קיום האחת יאפשר קיום השנייה. תלות זו מתבטאת גם בכך שלא ניתן להגדיר באופן שלם את המהות הדמוקרטית, אם לא נוכל להגדיר את התהליך הדמוקרטי. ולא ניתן להגדיר את התהליך האמור, אם לא נוכל להגדיר את המהות הדמוקרטית באופן שלם.

השילוב בין ההכרה בחשיבותו של התהליך, כבסיס ליכולת לספק את המהות הדמוקרטית, ואת ההכרח להתקיימות המהות, בכדי לאפשר את התקיימות התהליך, מבססת את מעמדה של הדמוקרטיה במערב. מרבית ההוגים הגיעו להבנה כי שני קטבים אלו מהווים נדבכים בלתי-נפרדים מהסך הכולל הקרוי דמוקרטיה וכי קיום זו האחרונה מותנה בשניהם באופן בלתי-נפרד.

אולם, עצם הדיון מביא אותנו להכרה כי התקיימות תהליך דמוקרטי, בפני-עצמו, אינה מבטיחה את התקיימות המהות הדמוקרטית בשלמותה. וכן, כי הקפדה על המהות לא מבטיחה את התהליך ולכן, למעשה, פוגמת גם במהות.

המגמה - ליברליזם

התחזקותו והשתלטותו של האתוס הליברלי בתרבות המערבית הנו נהיר לכל. אתוס זה מעמיד את היחיד במרכז ההוויה ומעדיף את טובתו האישית על פני זו של הקהילה. אין ספק, ההתמקדות והתעניינותו של הפרט בעצמו, במקום בחברה הסובבת, הולכת וגוברת וביחד עם תהליך הגלובאליזאציה (Globalization). תהליך שפורץ את גבולות המדינה המערבית הקלאסית ומאפשר לפרט לפתח את ההתמקדות בעצמו לרמה חדשה של התבוננות והתמקדות פנימית.

תומס פרידמן[5] מחדד גישה זו כשהוא מטפל ביחס שבין העולם הישן (עץ-הזית, Olive Tree) לחדש (ה- Lexues) שבו שוק-חופשי פורץ גבולות ותרבויות וכתוצאה מכך יוצר אפשרויות חדשות ומכווץ, באופן מעשי, את עולמנו.

תהליך זה ניכר לאורך ההיסטוריה של התרבות המערבית. בתחילה, היה הריבון פרט יחידי או קבוצת פרטים מצומצמת שהתבססה בעיקר על קשרי דם - החברה הפיאודלית מייצגת זאת בצורה המיטבית. לאחר מכן, התקיים מעמד עירוני (בורגני, Brogue) לצד שלטון סמי-מלוכני או אוטוריטארי - המדינה האוליגרכית. דרך המעבר למדינת הלאום ולמדינות האידיאולוגיות הגדולות (פשיזם, קומוניזם וקפיטאליזם) בהן ההמון החל לקחת חלק פעיל בקביעת מדיניות והוצאתה לפועל[6].

כל זאת, עד להופעתה של מדינת הרווחה (Welfare state) - במידה כזו או אחרת - הדמוקרטית וביסוסה. ביסוס, אשר הבטיח לפרט זכויות סוציאליות בסיסיות ואף למעלה מזה. אין ספק, כי "…המאה העשרים עדה בעליל לשיפור מדהים במצב החומרי [של האדם המערבי א.ה.]" - שבו, "…]]במידה רבה ניכרת פרי החקיקה החברתית הנמרצת ששינתה את המערך החברתי"[7]. מירדיל גונאר (Myrdal Gunnar) מרחיב ומסביר כי למעשה קיימת "התחייבות [של המדינה המערבית המודרנית, א.ה.;...] לגבי המטרות הנרחבות של פיתוח כלכלי, תעסוקה מלאה, סיכויים שווים לבני הדור הצעיר, בטחון סוציאלי ורמה מינימלית מוגנת של הכנסה, תזונה, שיכון, בריאות וחינוך לכל אדם בכל מקום ובכל שכבה חברתית"[8]. בטחון קיומי בסיסי זה מאפשר את ההתמקדות בחירות הפרט ובבעיות והדילמות הנוצרות ממנה ומהווה תוצר של שינוי תרבותי זה בדיוק.

לאחר התבססות המדינה הדמוקרטית הסוציאלית, שהביאה את מצבו האיש של הפרט לרמה הטובה ביותר שידע בהיסטוריה האנושית, התפנה הפרט מהתעסקות בבעיות המדינה ברמת הלאום והאתניות להתמודדות עם אתגרים ליברלים הנוגעים לרווחתו האישית ולהוויה העצמית שלו. במהלך החצי השני של המאה העשרים ובתחילת המאה העשרים ואחת תפס האתוס הליברלי מקום מרכזי וכמעט בלעדי בתרבות המערבית. שאלת עצם הקיום הדמוקרטי כמעט ונעלמה מהשיח הציבורי המערבי וההתעסקות בפרט עצמו האפילה עליו לגמרי.

כתוצאה מכך, במאה העשרים, ניתן פחות ופחות למצוא כתבים והוגים המבקשים להגדיר ולבאר מחדש את משמעות הצדק, החופש והחירות וגדל מספרם של הוגים הבוחרים להתעסק בבעיות הנוגעות, באופן ישיר, ליתרונות וחסרונות השיטה הדמוקרטית והשלכותיה על מצבו של האדם הפרטי והאפשרויות הנפתחות או נחסמות בפניו. התפתחות האתוס הדמוקרטי והפיכתו למובן מאליו היוו חלק בלתי-נפרד מתהליך זה. במקביל לתנועה של הפרט לעבר ההתמקדות בעצמו התפתחה התפיסה הדמוקרטית ועברה שינויים והתאמות. ההתמקדות בשני המדדים המרכזים של רוברט דאהל מגיעה לשיא פריחתה מבחינת הפרט המערבי. הדיון על עצם הגדרת הדמוקרטיה ועל מתן העדפה למהות או לתהליך מאבדת מחשיבותה. למעשה, כמעט ואין מערער על עצם האתוס הדמוקרטי, אלא רק דיון וויכוח המתייחס לדרכי השגתו ולשימושים בו. ההכרה בכך שקיים קשר דיאלקטי חזק בין קיומם של התהליך והמהות הפכה לעובדה.

שסע ופילוג

קהילות משנה בתוך מדינה

תהליך השיסוע והפילוג בחברה לא נוצר מעצמו וקיומן של קהילות וזרמי-משנה הנה תופעה מוכרת לאורך ההיסטוריה. הגדרת מושגי הקהילה והפלג בתוך אומה או לאום הנה משימה קשה ביותר. ניתן לומר כי פלגים אלו הנם, בסופו של דבר, מעין קהילות מדומות (וירטואליות, Virtual) בתוך הקהילה הגדולה יותר (אם מדומה, אם משנית ואם אחרת מתוך כך שלמעשה כל קהילה מקיימת חפיפה כזו או אחרת עם קהילה אחרת ולכן יכולה להיקרא 'מדומה') והמקיימות רבים ממאפייני ישות מדומה זו בצד שמירה על מאפייני הקהילה הגדולה.

כלומר, אין חובה כי לאותה קהילה מדומה תתקיים מסגרת רשמית, ברורה וידועה אלא רק מקשר יחיד בין חבריה והמאפיין צד אחד מהגדרתם. לדוגמא, בתוך קהילת העם היהודי קיימים זרמים שונים השומרים על זהותם כחברי הקהילה הרחבה, מצד אחד ומצד שני על התבדלותם לפי מאפיין של מוצא גיאוגרפי.

תהליך חדירתו של האתוס הליברלי, לתרבות המערבית, תרם לכך תרומה רבה מעצם יצירת מכנים משותפים רבים-חדשים וברמה הבין-מדינתית. מגמת זניחתו של האתוס הלאומי-לאומני והתמקדות בפרט תאמה את שאיפתו של האזרח המערבי, בסוף המאה העשרים ותחילת המאה העשרים ואחת. שאיפתו של הפרט להתמקד במהותו האישית מתחבר היטב עם יצירה מחדש ו\או התחברות לקהילות משנה מצומצמות שלמרות גודלן ייתכן והן חוצות גבולות גיאוגראפיים או לאומיים.

בחיבורו 'קהילות מדומיינות'[9] מגדיר בנדיקט אנדרסון את הקהילה המדומה המבוססת על אתוס לאומי-אתני, דתי או אחר הדומה להם. הקהילה הנה מדומיינת במובן זה שהיא נתפסת כאחווה עמוקה בין אנשים הנמצאים על אותו מישור. מכנים משותפים כמו דת, תרבות, אידיאולוגיה ואחרים הם המאפיינים ומולידים את הקהילות האמורות. הכרח הוא כי תודעה ודימוי של שייכות לקהילה תתקיים אצל כל חברי הקהילה. אולם, תודעה זו אינה חייבת להיות מודעת (לדוגמא, אדם 'שחור' לא חייב לתפוס עצמו ככזה – אך עדין יהיה חלק מקהילת-שחורים עולמית מדומה) ואף יכולה להיות כפויה (ככזו, הקהילה תתאפיין בחברים עליהם נכפתה – לדוגמא 'אסירים') או מרוכזת גיאוגרפית.

לדוגמא, בהקשר הגיאוגראפי, הלאום היהודי עונה להגדרה זו בדיוק – בכך שהצליח לשמור על אחדות, זהות וקשר בעודו פרוס ברחבי תבל. אולם, באותה מידה, בקרבו מתקיימות קבוצות משנה רבות אשר מקבצות בתוכן רקעים תרבותיים שונים לחלוטין (לדוגמא, הספרדים והאשכנזים, חילונים ודתיים וכו').

תפיסה זו דומה לתפיסת התפתחות השפה בעיניי לודוויג ויטגנשטיין בחיבורו 'מאמר לוגי פילוסופי'[10]. במאמר זה הוא מציג את משפט 5.6 הקובע כי "גבולות שפתי משמעם גבולות עולמי"[11] ובכך מסייע ביצירת תיחום לחברי הקהילה המדומה וזאת באמצעות מאפיין השפה. השפה הפנימית המשותפת מתקיימת אך ורק הודות לאותה זהות ייחודית של הקהילה המדומה המדוברת. אם כשפת שיח או כשפת מושגים וערכים. כך, שלמעשה עבור כל פרט מתקיימים סידרה של עולמות ושפות זרים אלו לאלו אבל לא סותרים אחד את השני והמשותפים רק לו.

במאמרו 'הקהילה והמדינה'[12], קובע מק-איוור כי "חיים אנו את חיינו בתוך קהילה; ואין אנו חיים בתוך מדינה"[13]. משתמע, כי הפרט מוצא את עצמו מאוגד במסגרת המדינתית כתוצאה מתהליך שלאו דווקא חפץ בו ולא מין ההכרח שהיה הטבעי ביותר להתרחש. "יש להצטער על כך, שהלשון [...] לא העניקה לנו אלא מונח אחד בשביל קהילה מסוימת ומדינה מסוימת גם-יחד"[14]. למעשה, אין שום מחויבות כי קהילות ומדינות יהיו ישויות זהות. קהילה יכולה להתפרס אל מעבר לגבולות גיאוגרפיים או, במקרה של שסעים פנים-מדינתיים, להקיף רק חלק קטן משטחה של מדינה ריבונית. חשיבות הכרה בתת-תרבויות אלו – גם בתוך מדינת לאום לכאורה – הנה חשובה ביותר. כי, "לעולם אין בכוחה של המדינה לבטל אותם מוסדות [של הקהילה, א.ה.], או לרשת את מקומם"[15].

בעידן התקשרות המתקדמת ופריסתה חסרת הגבולות של רשת האינטרנט – אם באמצעים קווים, אלחוטיים או לוויינים – הופכת התיאוריה של מק-איוור למעשית ומביאה את הגדרתה של הקהילה לממד מתקדם הרבה יותר. קהילות מדומות, במובן הסייבר-וירטואלי שלהן הופכות מעשיות ומשתנה לחלוטין תפיסת המדינה-לאום ויכולת הקהילה לתפקד כגוף מהותי מול הסביבה בה היא פועלת[16]. הקהילה הסייבר-וירטואלית מהווה זרז להיווצרותן של קהילות-חדשות דה-פקטו והמרכבות מפרטים בפריסה עולמית וחוצה גבולות מוכרים.

תהליך יצירת הקהילה, על-פי בנדיקט אנדרסון, תלוי בערעור השפה השולטת – כלומר, ערעור המינוחים והמונחים שלה. כמו כן, מוענקת חשיבות רבה לטכנולוגיה המאפשרת יצירת תהליך זה. שילוב הופעת טכנולוגיה חדשה, ביחד עם השפעתה על כרסום בקהילות הקיימות יוביל, כמעט בהכרח, ליצירת קהילות חדשות. בחיבורו, 'חקירות פילוסופיות'[17], קובע ויטגנשטיין כי "גבולות שפתי משמעם גבולות עולמי"[18] משום ש - "מבנה השפה שלנו קובע את האופן שבו אנו חושבים על העולם"[19].

יתר על כן, על-פי תפיסת המרחב הציבורי[20] (Public Sphere) של יורגן הברמס[21] לממד הטכנולוגי חשיבות עליונה בהתפתחות ועיצוב הקהילה. התפתחות חברה, תרבות ובודאי קהילה, קשורה קשר הדוק למערך המקשר בין הפרטים המרכיבים את אותה חברה. מערך זה הנו תולדה ישירה של מערכת התקשורת והטכנולוגיה הקיימת. מערכת, הכוללת בתוכה את השפה עצמה, האמצעים בעזרתם מתרחש הדיון ודרכי איסוף והפצת המידע. הפן הטכנולוגי, מנקודת המבט ההיסטורית במחקרו של הברמס, הנו קריטי בחשיבותו. אופי התשתית, חופש התנועה שהיא מאפשרת ומרחב האפשרויות שהיא מספקת – מהווים כולם מדדים להתקיימותו של מרחב ציבורי דמוקרטי-ליברלי.

אם נאמץ את מושג הקהילה המדומה של אנדרסון ונשלב אותו עם הסתכלותו של הברמס על היכולת הטכנולוגית המאפשרת היווצרותה של שפה וקהילה חדשה הרי שחובה להכיר בכך שדרך החשיבה של הפרט המערבי על עולמו משתנה מעצם התפתחותו של שיח חברתי ואישי חדש לחלוטין המושפע מהעולם הסובב אותו. יתר על כן כתוצאה ישירה מכך השיח החדש, בשילוב עם המדיום הטכנולוגי, מאפשר היווצרותן של קהילות חדשות לגמרי שלא התאפשרו קודם לכן.

בהמשך לדוגמא האחרונה, בידודם של היהודים בגטאות שונים ברחבי העולם, היוו כר פורה להתרחשות כזו. כל קהילה פיתחה לעצמה מאפיינים שונים וייחודים, בנוסף לזהות היהודית. המעבר לארץ-ישראל והשיוך המאולץ של הקהילות הנ"ל לקהילה הגדולה יותר - קרי, מדינת ישראל - מדגימים את הבעייתיות עליה מדבר מק-איוור. ההתבדלות מול קבוצות שמקורן בתרבויות אחרות, במקביל להתפתחות המדיה התקשורתית ועמה היכולת להעביר מסרים וידע חוצה גבולות גיאוגרפיים, רק מחזקת מאפיין זה.

בקהילות רחבות היקף – כלומר בכלל אוכלוסיית מדינה, יש קושי רב בהוצאה לפועל של החלטות מתקבלות. משום ש: "הדמוקרטיה תלויה ביכולת אזרחיה לפעול בהתאם לתוצאות הדיון שהתרחש [...]"[22]. ברור, שהחלטה שתתקבל ולא תוכל לצאת אל הפועל, מנקודת ראותה של אותה קהילה מסוימת, תפגע קשות ברצונה להישאר מאוגדת בתוך הקהילה הגדולה יותר – המדינה. לכן, מעבר למערכת שלטונית מבוזרת יותר יאפשר יציבות עדיפה. כלומר, ככל שהקהילה קטנה יותר וככל שמערכת קבלת ההחלטות והוצאתן לפועל פשוטה יותר – כך גדל הסיכוי לשביעות רצון. גידול במשתנה אחרון זה יגרור יציבות מערכתית ברמת המדינה. ביזור כזה הנו ממאפייני הבסיס של העיקרון ההסכמה (או העיקרון הקונסציונאלי).

ליברליזם והתמודדות המדינה עמו

במציאות העכשווית המתהווה בתרבות המערבית, מודגש הפער העצום בין מעורבותו הישירה של הפרט, כפי שמוצגת בדמוקרטיה האתונאית, לבין החסמים והמגבלות הנציבים בפניו בדמוקרטיה המודרנית. גודש המידע, ביחד עם תהליכים חברתיים ותרבותיים, מניעים את התנתקות הפרט מהתהליך הדמוקרטי האמיתי. פער גדל והולך זה עומד באופן הפוך לקביעה כי, "תנאי הכרחי להתפתחות זהות דמוקרטית חזקה וחיובית הוא היכולת לדון עם אחרים על בעיות פוליטיות"[23] ובכך מחליש את גיבוש הזהות הדמוקרטית האמורה.

היסטורית, תהליך זה נחזה ונצפה על ידי כמה מההוגים המרכזים של המאה התשע-עשרה והעשרים. הוגים כמו מקס וובר[24], רוברט מיכלס ולורנס, התייחסו למגמת השתלטותה של הביורוקרטיה ולתהליך הניתוק של הפרט מהמערכת. מיכלס, בפרשנותו לחוק הברזל של האוליגרכיה, קובע כי "הארגון משמעו הנטייה לכיוון האוליגרכיה"[25] ולורנס מסביר כי - "המדינה המודרנית הנה ארגון כפוי המארגן שליטה"[26]. אין ספק, נטייתה של התרבות המערבית לעבר ארגון הולך וגובר של מערכות השלטון, תואמת תיאור זה. התפתחות זו נובעת משינוי מהותי ביחס המדינה לסוג, איכות ומאפייני השירות שהאזרח מקבל. צרכים ודרישות אלו מהווים תוצר ישיר של תהליך השתלטותו של האתוס הליברלי ותואמים לתהליך המתואר על-ידי מיכלס ולורנס.

חשוב לציין כי, "פגם אפשרי בכל תהליך של קבלת החלטה הוא בכך שיתכן ולא ישיג את התוצאה המקווה"[27]. כיום, כבר ברור לכל העוסקים במדע-המדינה כי לא ניתן לספק את רצונן המלא של כל הקבוצות השותפות למשחק הדמוקרטי. האיזון העדין שבין ההקפדה על קיום עצם ההליך הדמוקרטי ובין הניסיון לממש במלואה את המהות הדמוקרטית מביא, כמעט תמיד, לאי-שביעות רצון כזו.

דגם ההסכמה (קונסציונאלי,Consociational)

"בדמוקרטיה קונסציונאלית הכוחות הצנטריפוגליים, אשר מונעים על ידי חברה פלורליסטית, מאוזנים בעזרת הגישה וההתנהגות השיתופית של מנהיגי הזרמים השונים בחברה"[28]. כך מתאר ארנד לייפהארט את דגם ההסכמה (קונסציונאלי – בחרתי במונח הסכמה מפני שנדמה שפרוש זה הנו המתאים ביותר לדיון המתקיים כאן וזאת למרות שאין הסכמה רחבה לגביו) ואת המרכיב המרכזי שלו. עקרון שיתוף הפעולה ההדוק בין האליטות המנהיגות, של הקבוצות השונות המרכיבות את החברה הפלורליסטית, הוא זה שעומד בבסיס הצלחת דגם (מודל - module) זה. רוברט דאהל מסביר כי "[...] דרוש שלמספר מספיק של חברי כל תת-תרבות, ובייחוד בקרב המנהיגים, יהיה רצון לשיתוף פעולה העוקף, לפחות משך זמן-מה, את התת-תרבויות השונות"[29].

צירוף זה של רצון ביחד עם גישה שיתופית, שניהם מצד האליטות, הוא זו שיאפשר התקיימותו של דגם הסכמתי יציב בחברה פלורליסטית בעלת שסעים עמוקים. חשיבות גורמים בלתי-תלויים אלו היא שמביאה לכך שהתקיימותו, לאורך זמן, של התבנית תלוי בעיקר 'ברצון הטוב' של אליטות אלו. 'רצון-טוב', כאמור, מעצם טבעו מושפע ממערכת שיקולים רגשית ומכאן חולשתו המרכזית של דגם זה.

יתרונות

חשיבות דגם ההסכמה מתבטא בעיקר בחברות פלורליסטיות-דמוקרטיות. בחברות כאלו הוויכוח בדבר העדפת המהות או התהליך הביא לחיפוש פתרון שימצא את דרך הביניים בין שתי התפיסות. מציאת דרך זו, במיוחד במסגרת השיטה הדמוקרטית, מחייבת יציבות. השאיפה ליציבות מוחלטת בחברה פלורליסטית-הטרוגנית הנה כמעט בלתי-אפשרית להשגה. חוסר יציבות זה, הנובע מהעימות והחיכוך בין תת-התרבויות השונות, עלול לסכן את עצם התקיימות התהליך. היא יכולה להיות מושגת רק על ידי הפעלת 'רציונאליות לגאלית' - כפי שמוגדרת על-ידי מקס וובר – מצד הציבור הנשלט. כלומר, "ציות לשליט מכיוון שהוא מינוי חוקי של העם"[30].

בחיבור זה מוצגת מסגרת שתאפשר תחרות שאיננה גולשת ליריבות. אי-הסכמה בתוך גבולות ידועים ומובנים המקיימים סדרה של מאזנות פנימיים וחיצוניים המבטיחות הימנעות מגלישה לעימות שיגרום לניפוץ המערכת.

חיבורים רבים, כמו אלו של מקס וובר[31], יוסי שיין וחואן לינץ[32] וקונור[33] העוסקים במדינה ותהליך בנייתה נוהגים לטפל במספר רמות של לגיטימציה שלטונית (בדגש על מדינות בעלות צביון דמוקרטי): מדינה, משטר, ממשלה ומדיניות. דה-לגיטימציה ברמה אחת אינה גוררת כזו גם ברמה נמוכה יותר. מצד שני, סביר להניח כי דה-לגיטימציה ברמת המדינה פוסלת, מראש, גם את סוג המשטר, הממשלה והמדיניות. לכן, על כל משטר ועל כל מדינה לקיים לגיטימציה ברמה בסיסית ככל האפשר.

קיום של לגיטימציה ברמה הבסיסית ביותר ימנע מצב שבו: "כל מחלוקת, המעוררת בקרב מגזר רחב של אוכלוסיית המדינה הרגשה כי על אורח חייו או על ערכיו העליונים מרחף איום חמור מצדו של מגזר אחר של האוכלוסייה, יוצרת משבר בתוך מערכת מדינית תחרותית"[34]. משבר זה מסמל בהכרח חוסר יציבות. שבתורו ובחברה פלורליסטית-הטרוגנית יכול ואף סביר להניח כי יוביל לפגיעה בהליך הדמוקרטי וזאת מעצם העובדה שייתכן ויתבטא בצורה של אלימות והפרת סדר ותגובה אפשרית של השלטון לכך.

דגם ההסכמה מצליח במידה רבה, אם כי במגבלות רבות שיוזכרו בהמשך, לגשר על הפער בין ההליך והמהות הדמוקרטים. גישור זה מייצר יציבות גבוהה למדי (אם כי לא מוחלטת ומכאן מטרתו של מחקר זה) שמבטיחה את שביעות רצון כל תת-הזרמים בחברה. על מנת למצוא נקודת איזון זו מציג לייפהארט (בדומה לרוברט דאהל), ארבעה מאפיינים:

א. קואליציה רחבה: "אין שוללים לעולם ועד מתת-תרבות אתנית או אזורית כלשהי, את האפשרות להשתתף בממשלה"[35], וכך מתאפשר "[...] למפלגות שלא בוטחות אחת בשניה לצמצם את מידת הסיכון שלהן. האפשרות של מפלגה מסוימת להיות חברה בשלטון הוא תמריץ חשוב למתינות והתפשרות"[36]. דוגמאות לכך ניתן למצוא בשוויץ, הולנד, בלגיה ואוסטריה.

ב. ווטו הדדי: שיטת שלטון של מיעוט שלילי המעניק למיעוט הגנה מוחלטת. באוסטריה הוא מעוגן באופן רשמי ובהולנד ושוויץ כהבנה שבעל פה.

ג. יחסיות: ייצוג כל החתכים בשלטון ושיתופם בחלוקת טובות ההנאה הנובעות מכך (משרות, תפוקות וכו'). ישנו ייצוג-יתר מכוון של החתכים הקטנים וישנה חלוקה פריטטית שנמנעת מהבעייתיות שגורמת חלוקה פרופורציונאלית במערכת דו-גושית לא מאוזנת, לדוגמא הפרלמנט הבלגי.

ד. אוטונומיה חתכית ופדרליזם: השלטון נמסר, בשטחים שהם עניינו הבלעדי של המיעוט, לידי המיעוט עצמו. בכך מושגת שליטה מוחלטת של המיעוט על ההקצאה והחלוקה הפנימית של המשאבים שקיבל לידיו. הפדרליזם הוא מקרה מיוחד של תיאורית ההסכמה ומתחלק לפדרליזם הטריטוריאלי, כמו בשוויץ ובלגיה, והלא טריטוריאלי, כמו בהולנד ואוסטריה.

בהולנד ניתן לבחון את הצלחתו של דגם ההסכמה ולבודד את הסיבה המרכזית לכך: אי שינוי קיצוני בתנאים ופעולה למיתון. באופן היסטורי, דגם ההסכמה התבסס על שלוש קהילות מרכזיות – קלווניסטים, קתולים וחילוניים. במהלך הזמן הפכה החברה ההולנדית להומוגנית הרבה יותר ובכך לא הופעל לחץ, מצד אחת הקהילות, על המנגנון[37].

חסרונות

בצד היתרונות הברורים שמעניק דגם ההסכמה, ליציבות החברה הדמוקרטית, מופיעים גם מספר חסרונות שעלולים להתגלות כקריטיים למדי. המאפיינים שהוצגו לעיל מביאים בהכרח לפגיעה במהות הדמוקרטית. הרי, לדוגמא, חסרונה של אופוזיציה חזקה מבטל את יכולתו של הבוחר להשפיע על מקבלי ההחלטות.

באופן אירוני מערכת ההסכמה גם מעודדת התבדלות והעמקת השסעים בחברה כולה. ראשית, "הדמוקרטיה הקונסציונאלית עסוקה יותר בהבטחת השוויון של קבוצות מאשר של פרטים. שנית, הבידוד והאוטונומיה של כל חתך עלולים להוות מכשול בדרך להשגת שוויון בחברה כולה"[38]. כך נפגעים הערכים הבסיסים במהות הדמוקרטית: חופש, שוויון ואחווה.

המצב בו בידי הנהגת המיעוט נתון כוח רב מביאה למעורבות גבוהה מצד האליטות ונמוכה מצד כל שאר חברי הקבוצות. שליטת האליטות בהקצאת המשאבים, בדרך חלוקתם ובמטרות שלהם יוקצו יכולה להביא לחיכוך. חוסר יציבות פוליטית-שלטונית עלול להתעורר ולא באופן ישיר מחוסר שביעות רצון או מדרישות שיעמיד מיעוט כלשהו, אלא דווקא בגלל הרצון להיענות לאותן דרישות ולניסיון להשביע רצון. ליפהארט מפרט מספר סיבות לכך: "1. שלטון על ידי קואליציה רחבה פירושו, שקבלת ההחלטות תהיה איטית 2. הווטו ההדדי עלול לגרום לכך שקבלת ההחלטות תהיה משותקת 3. בשם עקרון הפרופורציונאליות במינויים ציבוריים, עשויים להעדיף אנשים מחתך מסוים על-פני אנשים מוכשרים, מה שיפגע ביעילות המנהלית 4. בשל האוטונומיה החתכית, יש צורך ליצור לכל חתך מוסדות העושים תפקיד זהה, מה שהופך את הדמוקרטיה הקונסציונאלית לדפוס שלטון יקר"[39].

שיתוק וסרבול אלו עלולים להוביל לפגיעה חריפה בהליך הדמוקרטי. הניסיון להשיג חלוקה צודקת ומושלמת יכולה להביא לכך שהמערכת תקרוס - כשלון התהליך. גם חוסר היכולת של הפרט להצביע הצבעת מחאה כנגד הממשלה מהווה סטייה חמורה מההליך התקין. בזאת נכללת גם הצבעת נגד של מיעוט הנמצא תמידית מחוץ לקואליציה הקונצסיונאלית ולכן למעשה מתבטא כחוסר יכולת להשפיע. כמו כן, זכות הווטו ושימוש יתר בו יכולים להוביל לשיתוק מוחלט של המערכת. אוטונומיה חתכית והזכות לניהול פנימי עשויים להביא להפרת זכויות בסיסיות של הפרט - פגיעה במהות.

בבלגיה ניתן לבחון את דגם ההסכמה לבדוק מדוע הוא קורס: החמרת השסע ושינוי המאזן הדמוגראפי בין קהילות המשנה. הסיבה המקורית לשימוש בדגם זה היה מקומה של הכנסייה הקתולית במערכת החינוך. אולם, כיום בעיית השפה בכלל הופכת מהותית ומערכת ההסכמות מהעבר לא מוצאת לה פתרון מניח את הדעת[40].

איזון

התיאוריה הקונסציונאלית אינה מושלמת. היא משיגה יציבות שלטונית על ידי וויתור מכוון וידוע על מרכיבים מסוימים מהמהות ומהתהליך הדמוקרטי. הרי, "אין לצפות מחברה פלורליסטית - מפולגת - לאותם דפוסים כמו בחברה הומוגנית"[41]. לדוגמא, קואליציה רחבה באה לפתור בעיות של התקיימות מיעוט חלש. כי ברור, ש- "לא ניתן לצפות ממיעוט מסוים שיישאר באופוזיציה לתקופות כה ארוכות"[42].

נשאלת השאלה האם אכן וויתורים אלו משתלמים בסופו של דבר. לייפהארט טוען כי אמנם שיטת היריבויות יעילה והחלטית יותר בטווח הקצר אך "היעילות לזמן קצר עשויה להביא למשבר בטווח ארוך. [...] הדמוקרטיה הקונסציונאלית עשויה להראות איטית בטווח הקצר, אולם היא טומנת בחובה אפשרות לקבלת החלטות יעילה לאורך זמן, במיוחד אם המנהיגים לומדים ליישם את זכות הווטו ההדדי באיפוק"[43].


[1] Robert A. Dahl, Regimes and Oppositions, Yale University Press, 1977.
[2] ibid, page 6.
[3] Samuel Huntington, The Third Wave, Oklahoma University Press, 1991, page 9.
[4] ibid, page 8.
[5] Friedman Thomas L., The Lexus and the Olive Tree, (New York: Farar, Starus Giroux, 1999), pp. 29-43.
[6] שמואל סנדלר, מושגי יסוד ביחסים בין-לאומיים – מדינת הלאום, אוניברסיטה-פתוחה, תל-אביב, 1999.
[7] ישעיהו ברלין, ארבע מסות על חירות, רשפים, תל-אביב, 1971, עמוד 69.
[8] Myrdal Gunnar, Beyond the Welfare State, London, 1960.
[9] בנדיקט אנדרסון, קהילות מדומיינות, תל אביב: האוניברסיטה הפתוחה, פרק 5: שפות ישנות, דגמים חדשים, 1999.
[10] לודוויג ויטגנשטיין, מאמר לוגי פילוסופי, הקיבוץ המאוחד, ירושלים, 1994.
[11] שם, עמוד 63.
[12] .מ. סמק-איוור, הקהילה והמדינה, בסוציולוגיה פוליטית בעריכת ש.נ. אייזנשטדט, עם-עובד, 1959.
[13] שם, עמוד 224.
[14] שם.
[15] שם, עמוד 227.
[16] Everard Jerry,Virtual States: The Internet and the Boundaries of the Nation-State, New-York:Routledge, 2000,pp.53-54.
[17] לודוויג ויטגנשטיין, חקירות פילוסופיות, מאגנס, ירושלים, תשנ"ה.
[18] שם, עמוד 63.
[19] בריאן מגי, הפילוסופים הגדולים, פרוזה, תל-אביב, 1997, עמוד 447.
[20] Jurgen Habermas, The Structural Transformation of the Public Sphere, http://miavx1.muohio.edu/~mandellc/myhab.htm.
[21] Barna Andrew, A Biographical Introduction to Jurgen Habermas, http://baylor.edu/~Andrew_barna/habermasbio.htm
[22] Thornton Alinta, Does internet create democracy?, http://www.wr.com.au/democracy/intor.htm פרק 4.
[23] שם.
[24] Weber Marianne, Max Weber: A Biography, A Wiley-Interscience Publication, 1975.
[25] מיכלס רוברט, חוק הברזל של האוליגרכיה, במדינה וחברה (א) בעריכת איזנשטדט, גוטמן ועצמון.
[26] Scaff Lawerance A., Fleeing the Iron Cage, University of California Press, 1989, עמוד 167.
[27] Robert A. Dahl, Democracy and its Critics, Ch.12 'Process and Substance', page 163.
[28] Arend Liphart, Democracy in Plural Societies: A Comparative Exploration, Yale University Press, page 1.
[29] op. cit. remark 2, page 72.
[30] Max Weber, Domination and Legitimacy, in Frank Parkin, 1982, p. 77.
[31] Max Weber, Politics as a Vocation - What is a State, in From Max Weber: Essays in Sociology, edited by H.H.Gerth & C.Wright Mills, 1946, Oxford University Press / Max Weber, Domination and Legitimacy, in Frank Parkin, 1982
[32] Yossi Shain & Juan J. Linz, Between States: Interim Governments and Democratic Transitions, Cambridge University Press, 1995. pp. 6-21
[33] Walker Connor, A Nation is a Nation, is a State, is an Ethnic Group, Ethnic & Radical Studies 1 (October 1978):377-400.
[34] op. cit. remark 2, page 70.
[35] ibid. page 72.
[36] op. cit., remark 33, page 31.
[37]Ruud Koole and Hans Daalder, The Consociational Democracy Model and the Netherlands: Ambivalent Allies?, Acta Politica 37:23-43, 2002.
[38] op. cit., remark 33, page 48.
[39] ibid. pp. 50-51.
[40] Erik Jones, Consociationalism, Corporatism, and the Fate of Belgium, Acta Politica 17:86-103, 2002.
[41] op. cit., remark 33, pp 47-48.
[42] ibid. , page 48.
[43] ibid. , page 51