מכון דעות

האם נתניהו בדרך לכהונה נוספת? בהסתברות של 62.2% ועל בסיס מגוון סקרים עדכני ומדדי כוח פוליטי - נראה שכן.

במפת המפלגות כיום ובהתעלם מאפשרויות מיזוג והצטרפות רשימות, הכרסום במוסדות הדמוקרטיים, יוזמת הגוש השמרני להוצאת מפלגות ערביי ישראל מחוץ לחוק ותיאוריות הקונספירציה בנוגע לטוהר הבחירות - אפשר לבחון מגמות וסקרים ולשער מה סיכויי נתניהו להרכיב את הממשלה הבאה.

בסקרי עומק המפלחים מתלבטים ומראים נאמנות גבוהה של מצביעי נתניהו לאיש עצמו ולא לדרך או רעיון - נראה כי הליכוד בדרכו ל-30 ויותר מנדטים ויחבר את הציונות הדתית לגוש ימני שימנע אובדן 3-4 מנדטים (שלא נספרים בתחשיבי הגוש). כמו כן, החבלות הפוליטיות מאסון ה-7.10 הולכות ודוהות וההפיכה המשטרית ממשיכה במלוא המרץ. מצד אחד ומצד שני בגוש האזרחי-שמאלי ממשיכים בהתנהלות פוליטית כושלת וחסרת תכלית, שמביאה 2-3 מפלגות להתנדנד על אחוז החסימה (יש עתיד, בל"ד וכחול לבן ולפני איחודים כאלו ואחרים).

אמנם הרכבת קואליציה שמרנית-ימנית לא ניראת מציאותית כרגע והציבור מתנגד לה בכל סקר, אבל בניתוח קר - נראה כי נתניהו הצליח להפוך את המגמה ועם מהלך מדיני או שחרור חטופים מלא ודחיית הבחירות ככל המתאפשר, סיכוייו הולכים ומשתפרים.

עבור הגוש האזרחי-שמאלי, זוהי אזעקת אמת ועבור הגוש השמרני-ימני זה סימן לחרוק שיניים ולהתכנס סביב מנהיג הגוש.

האם אפשר לדמיין זהות אזרחית ערבית בישראל, שהיא גם עמוקה וגם גמישה?
בעידן שבו הערבים אזרחי ישראל מתמודדים עם מתח מתמיד בין הצורך בזהות פלסטינית לבין אזרחותם במדינה יהודית, חוזר אל הבמה ההוגה המצרי אחמד לוטפי אל-סייד ומציע מודל מרתק, רלוונטי מתמיד.

לוטפי, מהאבות המייסדים של הלאומיות האזרחית המצרית, טען כבר בראשית המאה ה-20 כי"הדת היא עניין אישי, ואין לה מקום בהגדרת הלאומיות. האומה היא קהילה של אזרחים החיים יחד, משתתפים באותם מוסדות, חולקים תרבות ולשון", והוסיף כי "המצרים אינם ערבים, אלא אומה בפני עצמה, בעלת תרבות, לשון והיסטוריה ייחודית". מכאן שאפשר גם בישראל ועבור האזרחים הערבים שלה - לקיים הבחנה בין "זהות לאומית", "זהות אזרחית", ו-"זהות תרבותית", המאפשרת מצב בו אזרחות היא הבסיס להשתתפות פוליטית, ולא דת, מוצא או לאום

המאמר מבקש לבחון האם רעיונותיו של לוטפי יכולים להוות בסיס לזהות אזרחית רב-שכבתית עבור ערבים אזרחי ישראל - זהות שאינה מבטלת את הצורך שלהם בזהות לאומית פלסטינית, אלא מציעה לה להשתלב במסגרת אזרחית שוויונית, חופשית ורציונלית.

המאמר הזה מזמין את האזרחים ערביי ישראל לחשוב מחדש על מושג האזרחות, דרך עיניו של הוגה שלא פחד לחלום על מדינה אזרחית, חופשית ורב-שכבתית.
הצטרפו למסע רעיוני שמחבר בין קהיר של 1907 לתל אביב וחיפה של 2025 - ובין תקווה אזרחית למציאות פוליטית.

דיון פנימי זה, הנדרש מהערבים אזרחי ישראל יכול להוביל בתורו לדיון רחב יותר בציבוריות הישראלית על האפשרות ליישם בישראל מודל של אזרחות רב-שכבתית, בהשראת לוטפי, ותוך הכרה בזהות הפלסטינית ולצד זכויות אזרח מלאות.

זה הרגע להפסיק להתעלם מהדור הצעיר - קחו אחריות, הגדירו סדר יום חדש, והובילו תקווה במקום אדישות.

הדור הצעיר אינו אדיש - הוא מוטרד, מותש ומתמודד עם אי־ודאות כלכלית עמוקה. אך במקום להציע לו אופק, סדר היום הפוליטי ממשיך להתעלם ממנו. זוהי קריאת השכמה עבורכם, נבחרי הציבור: שימו את עתיד הצעירים במרכז. צרו מדיניות שמתמודדת עם יוקר המחיה, ביטחון תעסוקתי ונגישות לדיור. אם לא תתנו מענה לחששותיהם, הפאסיביות תנצח - אך אם תציעו תקווה, תתעוררו לעשייה. זהו הרגע להפוך למנהיגים של שינוי.

זאת לא גזירת גורל - זו קריאה להתעורר. להחזיר את הקול של הדור הצעיר לרחובות!

יום ז'בוטינסקי הוא לא רק תאריך בלוח השנה - זו הזדמנות לעצור, לחשוב ולשאול: האם אנחנו עדיין נאמנים לערכים שעליהם קמה התנועה הלאומית?
זהו מסע בין חזונו של זאב ז'בוטינסקי לבין המציאות הפוליטית של ימינו.

כ״ט בתמוז תשפ״ה, חל השנה ב-25 ביולי (2025), הינו יום ממלכתי ומצוין כיום זאב ז׳בוטינסקי. בזמן זה - בראשות הקבינט יושב ראש הממשלה בנימין נתניהו, המכהן בתפקיד שז'בוטינסקי יכול היה רק לדמיין כי בראש המדינה היהודית ישב מי שאמור להיות ממשיך דרכו האידאולוגי. לצדו, יושב איתמר בן-גביר, שר לביטחון לאומי וממנהיגי מפלגת עוצמה יהודית או בשמה הרשמי "חזית יהודית לאומית", המהווה המשך רעיוני של תנועת “כך” של מאיר כהנא.

כיצד חל השינוי הזה? האם מדיניות הליכוד הפכה מ-“שומר סף” כנגד כהניזם למארח שמזמן אותו פנימה?

בזמן שהדמוקרטיה הישראלית נלחמת על חייה, המרכז הפוליטי בוחר לשתף פעולה עם מהלכים שמערערים את יסודותיה. יאיר לפיד, ראש האופוזיציה, לא רק שותק - הוא מצביע בעד בנושאים כמו הדחת חבר כנסת ערבי או סיפוח שטחי יהודה ושומרון, המכרסמים תחת יסודות המשטר ומוסדותיו הדמוקרטיים. יש עתיד? אולי לא לדמוקרטיה.

לפיד, האיש שדיבר על "שומרי הסף", בחר להיות שותף למהלכים שמערערים את יסודות הדמוקרטיה. המרכז הפוליטי, שאמור להגן על השיטה, הפך למשתף פעולה של האגפים הקיצוניים בחברה ובפוליטיקה הישראלית. אותו יאיר לפיד שטוען שהסיבה להקמת יש עתיד היא, כי "בדיוק בגלל זה צריך מרכז. אחרת רק הקיצונים ינהלו את הדיון "[1].

אולי הגיע הזמן לשאול: האם יש עתיד לדמוקרטיה, כשגם יש עתיד כבר לא שם?

האם סעודיה של בן סלמאן היא מהפכה אמיתית או מסכה לשלטון אבסולוטי? ד"ר שאול ינאי חושף את הסתירות שמטלטלות את הממלכה!

ד"ר ינאי, היסטוריון ומומחה למזרח התיכון, בוחן את השינויים הדרמטיים שמוביל הנסיך מוחמד בן סלמאן בסעודיה במסגרת תוכנית "חזון 2030". באמצעות ניתוח מעמיק של הרפורמות החברתיות והכלכליות לצד המשך הדיכוי הפוליטי, ינאי חושף את הסתירות המרכזיות במדיניותו של בן סלמאן ומציע פרספקטיבה ביקורתית על השלכותיהן על הממלכה, האזור ויחסיה עם ישראל.

ממשלת נתניהו כממשלת מיעוט, כנראה תשרוד את המשבר - אך האם תשלם עליו מחיר פוליטי? לא בטוח כלל!

ממשלת מיעוט? אולי. אבל זו ממשלה עם זמן ועם מטרה, כי החרדים עזבו - אבל לא סגרו את הדלת. המשבר הנוכחי הוא לא הסוף – הוא רק תחילתו של מו"מ חדש שכן בפוליטיקה הישראלית, גם ממשלת מיעוט יכולה לשרוד – אם כולם מפחדים מבחירות.

ממשלת נתניהו הפכה ממשלת מיעוט ובעקבות פרישת ש"ס ויהדות התורה, ולכאורה בסכנת פיזור הכנסת והליכה לבחירת. אולם ככל הנראה תשרוד לפחות עד תחילת מושב החורף וכנראה גם לתוכו. כך שלנתניהו חודשים ארוכים להגיע לפתרון שישיב את המפלגות החרדיות לקואליציה. מצד אחד ומצד שני להן עצמן אין כל עניין לפזר את הכנסת וכדי לאפשר פתרון שיחזיר אותן לממשלה ולעטיני השלטון.

בטור חירום זה נציג תחזית: ממשלת נתניהו תשרוד עמוק אל תוך מושב החורף וכנראה אף תעשה את ימיה וסמוך למועד הבחירות בשנת 2026.

האם ציוץ בטוויטר יכול להיחשב עילה להדחה של חבר כנסת, ואם כן – מה יישאר מהשיח הפוליטי?
הצעת ההדחה של ח"כ איימן עודה בעקבות דבריו, מציפה שאלה עקרונית: היכן עובר הגבול בין ביקורת לגיטימית לממשלה המייצגת את השלטון ובין חתרנות כנגד המשאר עצמו (דמוקרטיה) וריבונות המדינה? והאם על בסיס התבטאות המבקרת את השלטון, לגיטמי לשלול מאזרח את הזכויות הבסיסיות ביותר לבחור ולהיבחר.

אבל מעבר לשאלה המשפטית, יש כאן גם טעות פוליטית חמורה: כאשר חלקים מהאופוזיציה משתפים פעולה עם מהלך ההדחה – הם לא רק פוגעים בלגיטימציה של ביקורת פוליטית, אלא גם מחלישים את עצמם.

מאז ה-7 באוקטובר, המזרח התיכון משנה כיוון: מדינות הלאום, שבעבר נדחקו לשוליים, חוזרות לעמדת השפעה – על חשבון ארגונים תת-מדינתיים שאיבדו את הרלוונטיות והלגיטימציה. כעת, גם ישראל ניצבת בפני הכרעה: להמשיך באשליית העוצמה או להצטרף למהלך האזורי שמבקש יציבות ופתרון מדיני.

גולן טעה בשיקול הדעת, טעות ערכית ולא טכנית - במקום לחבק הפסד בהצבעה שולית ולמנף אותה הסברתית לחיזוק מעמדו פנימה ומעמדה של המפלגה בגוש ואל מול ההתנהלות הלא-דמוקרטית של מפלגות כמו יש-עתיד והמחנה הממלכתי, בחר להלחם על גבעה לא חשובה ובעיקר להפגין חולשה.

למה בעצם ח"כ גדי אייזנקוט הודיע על פרישה מהכנסת ולא התפצל מסיעת "המחנה הממלכתי" והמשיך להשפיע בזירה הפוליטית החשובה בכנסת?

אייזנקוט העדיף את השרידות הפוליטית ארוכת הטווח שלו והיות ולא הצליח לגייס שליש סיעה וכנדרש בחוק ועם סרובה של ח"כ פרקש הכהן לחבור אליו ואל ח"כ כהנא, שאחרת לא היה יכול להתמודד בכנסת הבאה. ההחלטה לפרוש כנראה גם קיבלה "רוח גבית" מהנטייה של בני גנץ לחזור ולהכנס לממשלת נתניהו, מה שבעיני אייזנקוט אינו מוסרי.

הדיון* בהפיכה המשטרית ובמחאה אינו משפטי גרידא, כי לעסוק רק בהיבט המשפטי הטהור הוא להסכים שהפרוצדורה (התהליך) גוברת על התוכן (המהות). עיסוק רק בתהליך מייתרת את המחאה ומעניקה הכשר ולגיטמציה להפיכה להתקדם אל תוך דיון טכני העוסק בפרטים ולא במהות.

המשמעות - קריסת שיטת המשטר הדמוקרטי ובהמשך מדינת ישראל.

העימות בין פרוצדורה למהות ומי מהן מהווה מדד לקיומה של דמוקרטיה, הוא ליבת הדיון במדע המדינה שנים ארוכות ומקורה בבלבול בין לְגִיטִימִיּוּת (חוקתיות - פרוצדורה ותהליך; Legitimate) ובין לֶגִיטִימַצְיָה (הכשר / גֻּשְׁפַּנְקָה - מהות; Legitimization: process of making legal).

שכן הלגיטימיות נגזרת מהחוק היבש וכל דיון בה הוא מהיבטו הטכני של התהליך (פרוצדורה) והלגיטימציה נגזרת ממהותו של התהליך והאם יש מעורבות הציבור מעניקה לו הכשר ציבורי וערכי. יתר על כן, ללא לגיטימציה ברמת שיטת המשטר - וזאת התוצאה הברורה והמידית של ההפיכה המשפטית - תקרוס המדינה שתאבד את האתוס המאגד שלה כריבונית על השטח.

"מדיניות ישראל צריכה לקרב את השלום. יש רק שתי אלטרנטיבות, שלום והשמדת ישראל" (בן-גוריון, מוקד 1970).

דוד בן-גוריון, חתר תמיד לפשרה כדרך חיים ולא האמין בכוח כפתרון יחיד ארוך טווח. עבורו אומץ נבחן במדינאות ולא במלחמה והחיים והגשמת החזון הציוני בבית לעם היהודי חשובים מאדמה.

לכן השלום היה אסטרטגיה עבורו ומתוך מוכנות לפשרה להשגת ביטחון המדינה והעם ולכן אדמה לא הייתה קדושה עבורו. כך גם תפיסתו לפשרה מתמדת בהנחלת שיטת שלטון של דמוקרטיה הסכמתית, מתוך הבנה שבישראל חברה משוסעת ומרובת זרמים והמרחב הפוליטי חייב להתנהל מתוך פשרה מתמדת ולא "המנצח לוקח הכול".

מי הוא אלוהים?

האם דמות מוגדרת או תפיסה מופשטת - כלומר יישות רוחנית-ממשית בעלת זהות מוגדרת ומוחלטת בתבנית יצוקה, או ביטוי מופשט של דת כתורת חיים מוסרית-פילוסופית ותוצר חוכמת המונים בתהליך בלתי-נפסק של התגבשות ולאורך מסעו ההיסטורי-תרבותי של האדם?

כאשר אנו מדברים על דמוקרטיה בארץ אנו חושבים על חופש הדת ושיוון זכויות שווה לכולם אך במאמר זה בעזרת דברי פרופסר סמי סמוחה אשר היה סוציולג שטבע את המונח "דמוקרטיה אתנית" ארצה לנתח את היחס בארץ למיעוט החיי פה.