הבחירות הבאות עשויות שלא להיות מוכרעות על ידי מי שישיג 61 תומכים, אלא על ידי מי שיישאר עם פחות מ-61 מתנגדים. ובשורה התחתונה, הכיוון הסביר ביותר כיום אינו ממשלת 61 קלאסית, אלא מערכת בה מפלגות הציר והימנעויות בהצבעת האמון יקבעו את זהות הממשלה. לכן המדד החשוב ביותר איננו גודל הגושים, אלא מספר חברי הכנסת שמוכנים שלא לחסום הכרעה.
הפסיקו למדוד "מי מגיע ל-61", והתחילו למדוד "מי מוכן להימנע". זהו המשתנה האסטרטגי החשוב ביותר במערכת הפוליטית הנוכחית.
אסטרטגיית ממשלת מיעוט היא שינוי אסטרטגי המשנה את מבנה המשחק ומעבר מקואליציית תמיכה מלאה ← קואליציית תמיכה + הימנעות. במונחי Veto Players, אין יותר חובה להפוך כל שחקן וטו לשותף, צריך להפוך חלק משחקני הווטו ל-Non-Blocking Players. לכן, על בסיס הנחות העבודה המרחיבות, וללא יומרה לחיזוי אלא כניתוח מבני של מרחב האפשרויות, המערכת נראית כיום קרובה לשיווי משקל: סיכוי אפקטיבי לנתניהו להמשיך, בממשלת רוב או מעבר: 44-56%; סיכוי להחלפת נתניהו בממשלת רוב או מיעוט: 44-56% ומבחינה מבנית ישראל מתקרבת למצב של "מטבע באוויר", ולא ליתרון מובהק לאחד המחנות.
מכאן שצפוי כי נתניהו ישתמש בסגירת הרשימות כדי למנוע מהימין להפסיד קולות. איזנקוט ישתמש בהימנעות כדי למנוע מהווטואים להפסיד לו את הממשלה. המנצח לא יהיה בהכרח מי שיגיע ל-61 תומכים, אלא מי שיצטרך פחות מתנגדים פעילים ביום ההצבעה. הקמת ממשלה ≠ 61 חברי קואליציה ואיחוד אלקטורלי ≠ איחוד קואליציוני ונתניהו חייב שהקולות יישארו בתוך מערך הרשימות העוברות. בעיקר כי בתמונת הסקרים הנוכחים, הסיכוי לממשלת רוב של נתניהו יורד משמעותית משום שנדרש מעבר נטו של 8-10 מנדטים ביחס לתמונת הבסיס, ולא רק הצלת קולות קיימים - מכאן אסטרטגיית הרוב החוסם וממשלת המעבר.
השיח הפוליטי ממשיך לספור מנדטים, אך ייתכן שהבחירות הקרובות יוכרעו דווקא באמצעות הימנעויות. אם הנחת העבודה היא שביום סגירת הרשימות יבוצעו איחודים, פרישות ושריונים שיצמצמו את אובדן הקולות בשני המחנות, אז מוקד ההכרעה עובר משאלת גודל הגושים לשאלת היכולת להקים ממשלה גם ללא קואליציה קלאסית של 61 חברי כנסת. במצב כזה, מפלגות הציר ויכולתן לא לחסום הכרעה עשויות להיות חשובות יותר ממספר המנדטים של המפלגות הגדולות.
הצהרת "הממשלה הלאומית הרחבה" אינה מהלך קואליציוני קלאסי - אלא מנגנון כפול: שימור נאמנות הבייס מצד אחד והזזת מרכז הכובד של השיח הלאומי מצד שני והמגדילה סיכוייו לשרוד בראשות הממשלה אל 74-86%!
האירוע האמיתי איננו השאלה אם תקום ממשלת אחדות, אלא כיצד משתנה מאזן ההסתברויות בין הגושים - ובשלב זה, גדל טווח הניצחון של הקואליציה בראשות נתניהו, כולל תיקו שמייצר יתרון בפועל. כי באוקטובר 2026 יקבע לא "מי ינצח", אלא "מי לא יוחלף".
ההסתברות אינה נמדדת רק ביכולת להרכיב, אלא בעיקר ביכולת למנוע מהיריב להרכיב 61 ולכן תיקו פוליטי (אי הכרעה) הוא בפועל יתרון לראש ממשלה מכהן. מהלך "ממשלה רחבה" מחזק שני משתנים קריטיים: שמירת הבייס הקואליציוני והגדלת המחיר הציבורי על סירוב האופוזיציה. ההסתברויות: ניצחון גוש נתניהו (61 או תיקו וממשלת מעבר): 74-86%; ניצחון גוש האופוזיציה (רוב יציב של 61): 14-26% (על בסיס ניתוח רגישות, סימולציית מונטה-קארלו מובהקת פחות מעניקה 66-78% לנצחון נתניהו). המשמעות: לא מדובר בהרחבת קואליציה - אלא הגדלת מרחב השליטה של נתניהו בתוצאה האפשרית.
האירועים בלבנון והמו״מ בין ארה״ב לאיראן אינם אלא ביטוי לשינוי עמוק בסדר האזורי: ארה״ב מצמצמת נוכחות צבאית ישירה אך שואפת לשמר השפעה דרך שותפים מקומיים.
בתוך מציאות זו, לבנון משמשת זירת מבחן לשאלה מי יעצב את האיזון העתידי - איראן באמצעות שלוחיה או גוש אזורי מתהווה סביב ישראל ומדינות המפרץ. ככל שהמעורבות האמריקאית הישירה תפחת, כך יידרשו מדינות האזור לבחור בין הסתגלות להגמוניה איראנית לבין השתלבות בברית ביטחונית־אסטרטגית חדשה, שבה ישראל ממלאת תפקיד מרכזי.
האם ציוץ חריג של פוליטיקאי הוא פליטת פה או אסטרטגיה מחושבת? ניסוי בינה מלאכותית (AI), בודק - האם מודלי שפה יכולים למדוד בצורה אובייקטיבית עד כמה אדם "צפוי" בסגנון הכתיבה שלו? התשובה היא כן, כי בעוד הפוליטיקה הממסדית מוחקת את הקול האישי, דמויות שאינן כפופות לחוקי המשחק, כמו טראמפ ומאסק ששובר את כל המדדים, מייצרות "כאוס סטטיסטי" שהמודלים פשוט לא מסוגלים לחזות.
היכולת לקחת תכונות אנושיות חמקמקות כמו "טון" או "סגנון", לפרק אותן למספרים ולהציג אותן על ציר, היא קפיצת מדרגה באופן שבו אנו יכולים לנתח שיח פוליטי והמספרים מוכיחים זאת.
אין אלוהים? לא מה שחשבתם - סינגולריות, AI וגבול היכולת לדעת והאם אנחנו ברגע סינגולארי בהיסטוריה האנושית שבו מתווספת עוד חוליה בשרשרת ה-"בצלם" של אלוהים ← אדם (בצלמו) ← AI (בצלם האדם).
ואז, אולי - המסקנה המתבקשת שאין אלוהים, היא כמעט טרגית-קומית: האדם הוא האלוהים ששכח את עצמו, כי הוא יצר (או משתתף ביצירה של) מציאות שבה הוא עצמו הופך לבלתי רלוונטי מבחינה אפיסטמית. הוא חוזר על אותו מהלך - יצירת סינגולריות - כי זה הדבר היחיד שהוא יודע לעשות: לדחוף את הגבול של עצמו עד שהוא נשבר. האם זה אומר שהתהליך הזה הוא מחזורי בהכרח? או שיש אפשרות (תיאורטית) שיום אחד נצליח "לשמור" על יכולת התיאור גם מעבר לסינגולריות הבאה?
ואם "אלוהים" הוא בסופו של דבר רק שם לחוסר היכולת של הישות הנוכחית לתאר את מה שמעבר - האם זה הופך את כל הדת והמיסטיקה להכרה כנה של מגבלות התודעה, יותר מאשר להזיה או תירוץ?
והאם בעצם, אלוהים היה פייק כל הזמן הזה? Was GOD a fake, all this time.
דווקא מתוך מחויבות עמוקה לדמוקרטיה הישראלית, הגיע הזמן לבחון ביושר את מחירו של אי-השוויון האזרחי.
הדיון בשוויון האזרחי של אזרחי ישראל הערבים אינו עוסק בבעיה של מיעוט מסוים, אלא בליבה של הדמוקרטיה הישראלית עצמה. אף שעל פי חוק וכללים פורמליים כל אזרחי המדינה שווים בפני החוק, בפועל מתקיימת מציאות מתמשכת של פערים שיטתיים, שבה אזרחים ערבים נתפסים ומתנהלים כ"אזרחים מסוג שני". פערים אלה מתבטאים במערכת אכיפת החוק, בנגישות למוקדי כוח שלטוניים, בהזדמנויות כלכליות ובחלוקת משאבים ציבוריים - ויותר מכל, בהפנמה מוסדית של אי‑שוויון כמצב טבעי. כאשר אפליה ממוסדת מתקיימת בדמוקרטיה ליברלית, אין מדובר בכשל נקודתי אלא בשחיקה של העיקרון האזרחי עצמו. במובן זה, שאלת מעמדם של האזרחים הערבים אינה שאלה מגזרית, אלא מבחן מתמשך לחוסנה, לעקביותה ולמחויבותה של ישראל לערכי הדמוקרטיה האזרחית.
מיקרוסופט: האם ענק הטכנולוגיה ישן, או למעשה בונה אימפריה לעידן ה‑AI?
איך אפשר להסביר אובדן ערך בבורסה של כ‑34% מתחת לשיא כל הזמנים (555.45$ ביולי 2025 ביחס לסוף מרץ 2026) והאם הבורסה חוששת שמיקרוסופט הופכת מחברת תוכנה (רווח גבוה) לחברת תשתיות (עם שחיקת שולי רווח נמוך)?
בעוד המניה של מיקרוסופט נענשת על CAPEX מטורף, שוק ה‑AI מתכנס לקרב בין ארבע אימפריות שונות: Copilot, ChatGPT, Gemini ו‑Claude. השאלה האסטרטגית כבר אינה "מי חכם יותר", אלא מי מחזיק בשרשרת הערך - מהשבב ועד המסמך. לכן נראה כי מיקרוסופט היא לא "ענק ישן" אלא ענק שמתעורר חזק, עם תזרים מזומנים אדיר, אסטרטגיה ברורה ופלטפורמה שאי אפשר להחליף. במונחי משחק סכום‑אפס על תשומת הלב והזמן של המשתמש - ארבעת הענקים (Microsoft, OpenAI, Google, Anthropic) פחות עסוקים בלהיות "המודל הטוב ביותר" ויותר בלהיות שכבת הביניים שבין האדם למידע, לקוד, למסמך, לעסקה.
הבורסה רואה את ההוצאות (CapEx) שהן מיידיות, אבל היא מתקשה לתמחר את הערך המצטבר (LTV - Lifetime Value) של לקוח ארגוני שננעל בתוך המערכת. מנקודת המבט הזו, הירידה במניית מיקרוסופט נראית יותר כמו "מס על חוסר סבלנות" מאשר הבעת אי‑אמון אסטרטגית - אבל זו כבר מסקנה אנליטית, לא עובדה אמפירית. אם ה-AI ROI יתממש (כמו שקרה בעבר עם ההימור על הענן), המניה תחזור לצמוח. זה לא סיכון - זה שלב השקעה.
מיקרוסופט בנתה "רשת דייגים" רחבה מאוד (450 מיליון משתמשי Office) וגם אם רק כ-3.3% מהם עברו לקופיילוט משלם, הרי שכל אחוז נוסף של המרה שווה מיליארדי דולרים של הכנסה נקייה עם עלויות שיווק אפסיות (כי הלקוח כבר שם). זהו יתרון שאין לאף ספק LLM אחר.
כהיסטוריון המתמחה במפרץ הפרסי, פובליציסט וחוקר בכיר במכון דעות ובפורום לחשיבה אזורית, ד"ר שאול ינאי נשא דברים במסגרת כנס בנושא "שחיתות והשפעה זרה: מעורבות קטאר במערכות השלטוניות והביטחוניות בישראל" שהתקיים בכנסת ישראל ב-4.2.2026.
מה הוא Data Mesh? ואיך לפרק את צוואר הבקבוק של ה-Data לפני שהוא מפרק את העסק.
Data Mesh הוא שינוי מחשבתי וארגוני שמטרתו לשבור את צווארי הבקבוק של צוותי הדאטה המרכזיים בארגונים. הוא מציע מעבר ממודל ריכוזי ומסורבל למודל מבוזר שבו דומיינים עסקיים מחזיקים באחריות מלאה לנתונים שהם מייצרים ומשתמשים בהם. אז בואו לא נתקע בשאלה "איזו טכנולוגיה לבחור?", אלא נתמודד עם האתגר העסקי של צווארי בקבוק, תלויות, וחוסר אמון ואימוץ Data Mesh כפתרון סוציו־טכני ולא עוד מיתוג מחדש של דאטה לייק.
הצטרפו אלי כדי להוריד אבק מהמושג "Data Mesh" ע"י חיבור בין ערך עסקי ולזהות עקרונות נעדרי דפוסים, כדי להפוך אותו ל־playbook אופרטיבי!
רב־קוטביות כבר אינה תיאורטיה בשנת 2026 וחלוקת המערכת הבינלאומית למרחבי השפעה ללא הגמון יחיד הפכה לעובדה - רוסיה באירופה, סין בפסיפיק וארה"ב באמריקה הלטינית ושחקניות נוספות כמו הודו גם הן מבססות מעמדן.
זהו מעבר לפרגמטיזם עסקי ואיזון המשלב דינמיקת קואליציות, ניתוח עלות־תועלת, וניהול סיכונים אזוריים. המדיניות האמריקאית, עד לאחרונה שחקן יחיד בזירה, עוברת מערבוּת מתמשכת לשיתוף פעולה ממוקד. ניתן לראות בחוסר הרצון למוערבות ארה"ב בפלישת רוסיה לאוקראינה, פעולתה בונצואלה, והעדר עמידה נחרצת מול סין בים סביב טייוואן כעדות שבפועל היא מאפשרת יישום רב קוטביות ומכירה באזורי ההשפעה של שחקנים משמעותים נוספים. זהו אמנם טיעון רטורי, אבל כל שכן אם ארה"ב רוצה "הגמוניה", מדוע מאפשרת הרחבת BRICS או שיתוף פעולה הודי-רוסי? זהו איזון נאש, לא פארטו הגמוני.
ומי חסרה? אירופה! והאם תבחר להיות שחקן משנה, או עם מרחב השפעה משלה ועבורה המבחן בהשתלטות אמריקנית צפויה על גרינלד.
בכל ארגון דיגיטלי, הצללים כבר לא שוליים - they מנהלים את השיח. Shadow IT ו־Shadow AI צמחו מתוך צורך אמיתי: עובדים מחפשים פתרונות מהירים, אפליקציות זמינות וסוכני AI שמקצרים תהליכים. זה נשמע כמו חלום פרודוקטיביות, אבל בפועל מדובר גם בסיכון: זליגת מידע, הרשאות פרוצות ופעולות אוטונומיות שלא תמיד בשליטה. המסר ברור: אי־אפשר להילחם בתופעה, צריך למסגר אותה. המסקנה? לא חסימה אלא ממשל פרגמטי - נראות מלאה, מסלול מהיר לפיילוטים, קטלוג מאושר, ובקרות זהות ומידע. ההמלצה: בנו היום את הארכיטקטורה שתאפשר לארגון ליהנות מהיתרון של חדשנות ו־AI, בלי לשלם את המחיר של כאוס.
Shadow IT כבר מזמן אינו “קיצון חריג” אלא ברומטר ארגוני: כשהעבודה היברידית היא ברירת מחדל ו‑SaaS נמצא במרחק רישום קצר, עובדים ויחידות עסקיות נעים בין צורך בקצב לבין נהלי IT רשמיים. בפועל, ארגונים מעריכים שיש לעובדים 30-40 אפליקציות ענן, בעוד הנתון האמיתי חוצה לעיתים את רף אלף האפליקציות - וגם ~80% מהעובדים משתמשים בכלי ענן לא‑מאושרים לפחות פעם אחת. המציאות הזו חוסכת זמן ומניעה חדשנות - אך מייצרת “אזורי דמדומים” של אבטחת מידע, תאימות, ניהול זהויות וידע [1].
מחבר.ת שלום דסקל
