ראשון 24 נובמבר 2024
דעות - מאמרים
עידן הטלפון הנייד הפך אותנו לחברת נרקסיזם סלולרי של פרטים המרוכזים בעצמם ואשר הכבוד לזולת, לפרטיות שלו ולמרחב האישי של הסובבים אותנו הפכו למושגים שאבד עליהם הכלח. העובדה שהפכנו זמינים בכל עת, מצד אחד ומצד שני מנותקים לחלוטין מהסביבה המיידית שלו בתואנה של חיבוריות עם 'חברים' מרוחקים אחרים - תהפוך אותנו, בטווח הארוך, לפרטים שקופים וחסרי זהות ולמעין מושבת נמלים או כמארג מטיפוס האח הגדול האורוולי של 1984.
הקישוריות הנוחה והזמינה כל-כך, שטלפונים כמו האייפון (IPHONE) הפכו לנגישה גם עבור "מוגבלים טכנולוגית", מבטלת באופן אירוני את המרחב הפרטי של כל אחד מאיתנו - כעת האח הגדול יודע עלינו הכל: החל מהמיקום המדויק שלנו, דרך העדפות הרכישה והצרכנות שלנו, מערכת הקשרים האישיים שלנו ועד לפרטים האינטימיים ביותר (תמונות, פרטי חשבון בנק וכו') שאנחנו מעבירים דרך הרשת "המאובטחת והאנונימית" לכאורה. רק לכאורה, כפי שגוגל הוכיחה לאחרונה, באמצעות השקת הרשת החברתית "באזז".
אבל חזון האח הגדול של גוגל הוא רק קצה קצהו של הקרחון והשינוי החברתי גדול יותר מכל תאגיד כלכלי - טכנולוגי הקיים כיום. בטור קצר בעיתון הארץ (נרקסיזם סלולרי, 5.3.2010) מתארת עמליה רוזנבלום את התהליך והשינוי העובר עלינו כחברה של פרטים עצמאיים אבל בעלי חיים חברתיים לפרטים זהים ושקופים המתבוססים בתוך השלולית הנרקסיסטית הסלולארית שלהם.
שורשי הסיפור על סטפני בריגס שהתנגשה במשאית בזמן שדיברה בסלולרי מופיעים כבר במיתולוגיה היוונית: נרקיסוס היה בחור יהיר שאהב את עצמו עד בלי גבול. כשהתכופף יום אחד לשתות מים מאגם, התאהב בבבואתו וגווע מגעגועים משלא הצליח להתיק את מבטו מדמותו.
התקשורת הסלולרית מבטיחה "לחבר" אותנו, אבל למי? הסיפוק הנרקיסיסטי שמעניקים המכשירים הסלולריים ורשתות האינטרנט האלחוטיות מוסווה על ידי המונח "מחוברים", שמעלה בדמיוננו מיליארדי אנשים המקיפים את כדור הארץ במעגל, משולבי ידיים. השבוע התברר שכ-450 אלף ישראלים גולשים בפייסבוק מהטלפון הנייד שלהם; האם מדובר בכחצי מיליון אנשים שבאמת מחוברים מאוד לעולם - או מחוברים דווקא לעצמם, במחיר של התנתקות מהסביבה?
גם הטכנולוגיה תורמת לאשליית ההתחברות. מהו האייפון, לכאורה, אם לא ההומניזם בהתגלמותו? המקלדת הווירטואלית נולדה מתוך מחשבה על כרית האצבע שלך, והתמונות המסתובבות - על תנועת מפרק כף היד שלך. אם התפישה האתית ההומניסטית מציבה את האדם במרכז, הרי ש"אפל" לקחה את יוון העתיקה אל המאה ה-21.
אך האיבר בעל הפוטנציאל המוסרי ביותר לחבר אותנו לזולת אינו כרית האצבע, אלא העין שלנו. באמצעות העין אנחנו רואים את האחר. באנגלית מציינת הראייה הבנה ממש ("I see" משמעותו גם "אני מבינה"). על פי ההלכה היהודית, מי שראה עבירה, חובתו האנושית הסולידרית למסור עדות. כלומר, הטכנולוגיה אולי מבטיחה להפוך אותנו לנגישים יותר לזולת, אולם ברגע שהעין שלנו מחוברת לטלפון במקום לסביבה, אנחנו מאבדים מההומניות שלנו.
אחד הפתרונות שפותחו באחרונה להפחתת התאונות של המשתמשים בטלפונים סלולריים, מבוססת על כך שהמצלמה של הטלפון מצלמת את מה שנמצא לפניה ומקרינה אותו לאחור, על המסך. כך נוצר אפקט של מסך שקוף. מגניב? אולי. אך ישנו פיתוח טכנולוגי נוסף שיכול להפחית תאונות: לוקחים את יד ימין, מכניסים אותה לתיק, ואז - מרפים ממכשיר הטלפון ומשאירים אותו בתיק. הצעד לא קל, אך הוא משפר את הראייה במידה שלא תיאמן.
האדם הקדמון הצליח להשתלט על הטבע משום שהזדקף, והיה הראשון לראות עד קצה הסוואנה. היום נדמה לנו שהסוואנה שעלינו לכובשה מקופלת במעמקי מכשיר הטלפון הנייד שלנו, ויש לנו גם שם מצוין בשבילה: אינפורמציה. באמצעות מושגים כמו "טלפון חכם" ו-iphone, שה-i שלו כל כך טבעית עבורנו, משווקים לנו את האגוצנטריות כתכונה מתקדמת ונחשקת; על הפעולות האגוצנטריות שלנו אנחנו מדברים במושגים של "חיפוש מידע" או "חיבור" לאחרים. אבל כמו נרקיסוס, הדבר שמהלך עלינו קסם עם כל התראת SMS, הוא בסך הכל בבואה של עצמנו. במיתולוגיה היוונית צמח בביצה שבה מת נרקיסוס פרח הנרקיס. אלא שב-2010, במקום שבו אנחנו מפסיקים להסתכל זה לזה בעיניים קיים סיכוי טוב שתישאר רק ביצה.
רוזנבלום אמנם מתייחסת בעיקר להפיכת הפרט לנרקסיסט סלולרי, אולם נדמה לי שהחמיצה שלב נוסף וארוך טווח יותר שבו הקישוריות והחיבוריות הבלתי מוגבלת של הרשת הסלולרית יהפכו אותנו למארג של פרטים חסרי זהות אישית. ממש כאילו היינו חלק מקן נמלים עמלות וחסרות זהות שמשרתות את המלכה, היא האח הגדול.
