שישי 22 נובמבר 2024
דעות - מאמרים
כאשר אנו מדברים על דמוקרטיה בארץ אנו חושבים על חופש הדת ושיוון זכויות שווה לכולם אך במאמר זה בעזרת דברי פרופסר סמי סמוחה אשר היה סוציולג שטבע את המונח "דמוקרטיה אתנית" ארצה לנתח את היחס בארץ למיעוט החיי פה.
כאשר הוא התייחס לשאלה כיצד המדינה מפלה ציבור מסוים בחברה - אם זה בחוק השבות או הקלות שבה מופקעים שטחים בבעלות ערבית וההשפעה שיש לפעולות אלה על החברה עצמה ועל הפרט (הסבר נרחב יותר במאמר סמי סמוחה: המשטר בארץ ישראל הוא דמוקרטיה אזרחית, אי דמוקרטיה או דמוקרטיה אתנית?). הדמוקרטיה בארץ היא במתכונת שונה, בניגוד למדינות אשר מקיימות דמוקרטיה אם זה דמוקרטיה ליברלית הרווחת במערב הדוגלת במתן שיוון זכויות לפרט ובכלל תוך התעלמות מדתם ומוצאם ודמוקרטיה דו לאומית אשר מעניקה זכויות לפרט וזכויות קיבוציות, הגנה על התרבות וזהותו של האחר.
(דו-לאומית) המושג "דמוקרטיה אתנית", שטבע סמוחה, הוא הכללה של "מדינה יהודית ודמוקרטית". מודל זה מתייחס למדינות הרואות את עצמן והמערב הרואה בהן מדינות דמוקרטיות אך בד בבד מציגות את עצמן בתור הבית הלאומי של הרוב הלאומי-אתני ומתפקדות ככלי שרת בידיו. שליטת הרוב במיעוט בדמוקרטיות אתניות מסוג זה נועדה לבלום איומים מצד המיעוט שחשות קבוצות רוב, כמו תנועות פרישה, מרד עממי, מהפך דמוגרפי, פגיעה בתרבות ובזהות הלאומית ושיתוף פעולה עם האויב. במשטר זה שזורה סתירה מהותית בין אופיה הדמוקרטי ואופיה האתני של המדינה.
בהמשך דברי ארצה לנתח כיצד אופן משטר זה נותן לדעתי לגיטימציה לגזענות בחברה כמובן שישנם אותם סיבות לגזענות בחברה כמו הסכסוך אך אנסה להתייחס לסוגית הגזענות בעיקר ממקום הדמוקרטיה האתנית . גזענות מוגדרת בחוק העונשין כרדיפה, השפלה, ביזוי, גילוי איבה, עוינות או אלימות או גרימת מדנים כלפי ציבור בני אדם או חלקים של האוכלוסיה או יחדים והכול בשל צבע או השתיכות לגזע או למוצא לאומי אתני . אבסס את דעתי בעזרת שלושת כוכבי תרבות, זוהיר בהלול (שדרן ספורט), לוסי אהריש (כתבת חדשות) והבמאי האני אבו אסעד (ביים את הסרט "גן עדן עכשיו"). אבדוק ראיונות שלהם במדייה שבהם טענו ליחס המופלה שיש כלפיהם.
לוסי אהריש- אשר היתה עיתונאית הערביה הראשונה ששידרה בעברית. לוסי היא עיתונאית שלא פוחדת לומר את דעתה בשני הכיוונים: לוסי דיברה נגד שילטון חמאס במבצע צוק איתן יולי 2014 כמגישת חדשות בערוץ בינלאומי באנגלית. בנוסף קראה לערבים להתנדב לשירות לאומי במסגרת פאנל בנושא חוק הלאום שנערך בבית ברל נובמבר 2014. לוסי יחד עם סיפור חייה (הותקפה בבקבוק תבערה בגיל 6 בעזה) ועם זה שהיא חוגגת חגים ישראלים והתחנכה במסגרות יהודיות ומבחינה חיצונית אין לה סממנים אשר מקשרים אותה להיותה ערביה (מדברת בלי מבטא) כך שאמורה להתקבל על ידי כלל הציבור. למרות שהיא מביעה דעה בעד ישראל ונגד טרור עדיין אנו רואים שהחברה יכולה לצאת נגדה רק בשל היותה ערביה אשר מראש היא מקוטלגת אצלנו כשייכת למיעוט ולכן אין אנו מרגישים לא בנוח כאשר היא מביעה ביקורת נגד המשטר הישראלי (גם אם לפני כן היא ביקרה גם את הצד השני) . בראיון שיצאה באוגסוט 2014 צוטטה שאומרת "אני צריכה קצת להתרחק מכאן ולהתגעגע. ויש לי כעס על המקום הזה". זה בא בעקבות פעולות נגדה כמו בשידור ביולי 2014 כאשר פעיל ימין קיצוני בנצי גופשטיין אמר לה שהיא לא צריכה להיות כאן וגם כאשר נכתבו טוקבקים רבים נגדה ברשתות החברתיות. בראיון עם אילה חסון ביומן נובמבר 2014, לוסי אמרה שהיא מקבלת הרבה הערות גזעניות נגדה למרות הכל, גם מהערבים שתקפו אותה וטענו כי היא עברה "ישראלזיציה". משני הכיוונים היא מקבלת התנגדויות מכיון שהיא מבחינת הזהות שלה גם ערביה וגם ישראלית ולציבור הרחב קשה לקבל זאת.
זוהיר בהלול- שדרן ספורט שנים רבות בתוכנית "שירים ושערים" הגיע ללב הקונזנסוז רק בשל היותו ערבי. בהלול טוען "נמעס לי להיות ערבי במדינה הזאת. שום דבר כבר לא יעזור. ערבי נשאר ערבי. גם אם הוא נשבע אמונים בכל כללי המשחק האזרחיים." (הארץ יולי 2014) כיום הוא התפקד למפלגת העבודה, לדבריו בשביל השינוי שהוא כל כך רוצה לראות בחברה הישראלית. בבחירות הקרובות הוא ירוץ ומקווה באמת לחולל שינויים מהותיים.
בשני המקרים העלו אפשר לראות שלמרות שלוסי וזוהיר שומרים על החוקים ולמרות שהם אזרחים נורמטיבים עדין לנו, כחברה קשה לקבלם והם חשים בגזענות כלפיהם. הגבול הדק שיש בין חוסר שיוון זכויות גורם לתופעה זאת. כדוגמה ללוסי ולזוהיר יהיה קשה יותר למצוא עבודה במדייה כאשר משווים אותם לאנשי ציבור יהודים אך הם רק דוגמא מייצגת לתופעה אנו רואים ושומעים על סיפורים של אנשים שלא מסכימים להשכיר דירה לערבי וכו' .
האני אבו אסעד- ביים בין היתר את הסרט השנוי במחלקות "גן עדן עכשיו" אשר, כמו סרטיו האחרים, מבקר את השלטון הישראלי. למרות שנולד בנצרת (ועבר לגור בהולנד), הוא מגדיר את עצמו פלסטיני. הוא טען כי "סוכני שב"כ הם אנשים טובים שעושים עבודה רעה", כלומר שבמקרה של האני יש שוני, הוא מעס בדרך החיים הזו, הוא אינו רוצה להמשיך "לשחק את המשחק" של חוסר שיוון זכויות, אם זאת בסרטים שהוא מבאיים ובאמירות שלו.
בניגוד ללוסי ובנגוד לזוהיר אשר נעים בין הזהות הישראית שלהם לבין הזהות הערבית שלהם, הזהות האני של האני אבו אסעד לא חששה להביעה דעה נחרצת ללא פחד, כלומר שהוא מראש וויתר על הזהות הישראלית שלו והיגר להולנד.
לסיכום דברי אחזור לניתוח של סמי סמוחה בעזרת הדמוקרטיה האתנית בה המשטר מבדיל ונותן פחות הזדמנויות לערבים, שאין שיוון זכויות רק מפני שהם לא יהודים. ישנם מקרים כמו לוסי וזוהיר שמתנגשים עם הסוגיה הזו כך שזה נראה כמו זגענות שמראש מבדילים אותם כאשר המשטר מפלה לרעה את המיעוט מסיבה שהוא רוצה לשמור על המדינה כמדינה של העם היהודי, אם זה בחגים או בחוקים. כתוצאה מפלה חלק מהזכויות הבסיסיות של המיעוטים ולדעתי זה נותן לגיטמציה גם לחברה שלנו לנהוג בצורה גזענית אך שהחברה מורכבת מהפרט וקשה לפקח על פעולות של הפרט ומכאן הגזענות רק הופכת לקשה יותר. השאלה שצריכה להישאל היא מדוע החברה שלנו לא מצליחה לעשות את ההפרדה בין החלטות הדמוקרטיה (אתנית) שכול מטרתה לשמור על צבעיון הארץ כארץ היהודים, לבין גזענות שאין לה שום בסיס. התוצאה של החברה היא שהיא לא מקבלת את המיעוט בסוגיות היום יום כדי שלא היה סכנה לאופיה היהודי של המדינה בפעולות אלו. למרות שהמיעוט בעצמו מרגיש שייך כמובן שיש חלקים מאותו מיעוט שלא מרגיש שייך. האם חוסר השיכות היא נגזרת של החלטות המשטר והחברה? מסקנתי שזהו מין גלגל של סיבה ותוצאה.
