ראשון 24 נובמבר 2024
דעות - מאמרים
למסקנה הקשה והמצערת הזאת הגעתי לא ביום-יומיים, שנה או שנתיים, זו מסקנה ש"התבשלה" אצלי הרבה שנים, מאז ילדותי בעצם, עם חוויות טראומתיות שהשאירו אצלי צלקות עמוק בלב ובנפש, וסיוטים שרודפים אותי עד היום.
(אני בגיל 12, 1990)
אתחיל ואציין שהבעיה הכי גדולה עם גזענות בישראל זו מדיניות צנזורה וסתימת פיות אלימה: כל מי שמעז לדבר על גזענות, מראש מבטלים אותו, לועגים, מכנים "בכיין" מבלי לשמוע כלל את טיעוניו, זורקים לכיוונו "עוד פעם השד העדתי..." כאילו זה סיפור אגדות דמיוני והזוי. זה האלמנט הכי מסוכן לדעתי בגזענות הישראלית. גידי אורשר הוא חובבן, צנוע ועדין לעומת הגזענים האמיתיים שמנצלים את כוחם הבלתי מעורער בתקשורת כדי להסתיר את הבעיה, בדיוק כמו מגיש הרדיו נתן זהבי שצורח, צועק ומשפיל כל מי שמעז לדבר על קיפוח עדתי.
שנית, וזה החלק המתוחכם יותר: גזענות לא בהכרח מגיעה מאשכנזי כלפי מזרחי, היא יכולה ללבוש צורות ותחפושות שונות ומגוונות, כולל אנשים שנחשבים ממוצא מזרחי אבל הם נאמנים, סוגדים ושומרים בקנאות על רעיונות "עליונות הגזע הלבן". למשל, שמעתי המון מאנשים כאלה שאמרו לי:"הכי טוב להיות מערבי אשכנזי, אני מתבייש במשפחה המרוקאית/תימנית שלי". זה בדיוק ההוכחה והאינדיקטור מס' אחת עד כמה גזענות בישראל נטועה עמוק בשורשי החברה הישראלית, ובמילים אחרות עד היום חושבים כאן ש"לבן זה טוב, שחור זה רע".
אני אישית מאוד לא אוהב את החלוקה הדיכוטומית "מזרחים - אשכנזים" כי יש הרבה ארצות ותרבויות שונות ומגוונות מסביבנו בעולם מהן הגיעו יהודים לארץ. משפחתי מהודו, לכן ההגדרה היותר מדוייקת היא אסייתים - הפרדה שעושים בכל מדינה מתוקנת (חוץ מישראל שהיא כאמור מדינה חשוכה וגזענית). אני שונא בכל עמקי ליבי מוזיקה מזרחית, זו מוזיקה שעושה לי רע על הנשמה והלב והרבה פעמים אני מבחין בניסיון למדוד את ההצלחה/השתלבות/ייצוג של ה"תרבות המזרחית" דרך המוזיקה המזרחית יותר כהונאה, רמייה ובעיקר תרגיל שיווק וקידום מכירות, לא מעבר לכך.
גזענות בעיניי זה שמראש שופטים אותך, מייחסים לך תכונות מסויימות ומנסים לתחום אותך במאפייני תרבות מאוד ספציפיים, ומצפים ממך להראות התעניינות במה שמתאים לדמות הסטריאוטיפית של ה"מזרחי". לדוגמא, משהו שלא השתנה עד היום, שאנשים ממוצא אשכנזי מרימים גבה ומופתעים שאני אומר להם שאני מאוד אוהב מוזיקה קלאסית.
הסיפור האישי שלי מאוד קשה וטראגי, 20 שנה שאני נמצא במאבק משפטי נגד משרד החינוך - הגוף הכי מושחת, אכזרי, רקוב וגזעני בישראל, ואינני מצליח להביא אותו לתקשורת כי מפחדים להתעסק עם חבית חומר נפץ כה גדולה וטעונה שכזאת וברור ושקוף שלמשרד החינוך יש הרבה מאוד מה להסתיר (לכן הם אלה שמורחים ומעכבים את התהליך המשפטי כ"כ הרבה שנים)
http://www.tapuz.co.il/blogs/viewEntry/1848882
כשאתה קורא את הסיפור, עובר על מסמכים ועל טענות המערכת וההשמצות והשקרים הנוראים שהם מטיחים נגדי ונגד הוריי בביהמ"ש, פשוט אין מסקנה אחרת: הגזענות התהומית של מערכת החינוך זועקת לשמיים. מילים כמו "...גדל ברקע של עזובה תרבותית" שכתב מומחה מטעם הנתבעים, מתארים מראש את משפחתי ההודית כקופים פרימיטיביים שירדו מהעץ.
גם הוא, כמו שאר בריוני משרד החינוך, טוענים כאילו יש רקע חולני ותחלואה במשפחתי אבל החשוב לציין שבשנות ה60 כשמשפחתי עלתה ארצה, הם עמדו בתנאי סלקציה מאוד מאוד נוקשים וקפדניים, עברו המון בדיקות רפואיות ומבחני כשירות ורק מי שהיה מספיק בריא וחזק הורשה בכלל לעלות!!
את אבא שלי, אחד משני האנשים הכי יקרים וחשובים עבורי, המנוולים משקרים בלי בושה כאילו הוא "סובל מפיגור" למרות שבהודו הצטיין בלימודים (למד אצל מורים בריטים) והיה אחד הבודדים בכיתתו שעמד לקבל מלגה יוקרתית ללימודים במכללה (אבל אז המשפחה עשתה טעות פטאלית ועלתה לארץ בחיפזון). הוא גם עבד בארץ במשך 30 שנה בבסיס צה"ל והיה עובד מאוד חרוץ ומוערך.
חבר שלי דיבר פעם עם יועצת בי"ס בשם שרה. היא בקושי הכירה אותי (הייתה לי רק שיחה בודדה אחת איתה) אבל לדבריו של אותו חבר, היא לא חסכה במילים ותיארה אותי כ"חרא של בן אדם ממשפחה הודית פרימיטיבית שאימא שלו לא חינכה אותו לכבד נשים". להזכירכם, אומרת זאת מורה ומחנכת בישראל!!! מה היה פשעי הכל-כך נוראי שהחזיקו אותי 10 שנים במסגרות כיתה טיפולית? למרות שהצטיינתי בכל המקצועות ותמיד קיבלתי 100 בכל מבחן, לא הצלחתי להשתלב בשיעורי ספורט, למרות שניסיתי וקרוב לוודאי הקושי היה בגלל מחלת ניוון השרירים שהתפתחה והתפרצה אצלי בגיל 14 כשהמורה שלי הכריחה אותי באיומים ובסנקציות מחרידות לעסוק בספורט (רופאה נוירולוגית מומחית אישרה זאת בפניי בדיעבד). אותה מורה, סופי, חזרה ואיימה בפניי במשך כל 3 השנים ש"למדתי" אצלה באורט אפק:"כל עוד לא תשתלב בשיעורי ספורט - אתה לא בשל ללמוד בכיתה רגילה".
סביבת בית הספר הכי גזענית שהייתי בה זו חטיבת ביניים אורט אפק בתחילת שנות ה90. זה היה נורא. מתוך 400-500 ילדים, הייתי כהה העור היחיד בשטח והרגשתי זאת היטב ביחס עוין, מבט מזלזל וחשדני, עלבונות, צעקות והערות גזעניות שנזרקו לכיווני מצד מורים ומורות.
לדוגמא, כשעליתי במדרגות, הייתה מרוחה עליהן עגבנייה מרוסקת ורקובה. מורה שבדיוק עבר ליידי, הצביע עליי ופקד עליי:"אתה! תרים את העגבנייה!" והכריח אותי להרים ולהשליך אותה לפח, כשמסביבי עשרות ילדים, כמובן כולם לבנים.
הספרנית הייתה מפלצת: אני בן 14. בידיי ספר שהייתי צריך להחזיר. עברתי על ספרים שונים ועדיין לא החלטתי מה לקחת, היה צלצול אז מיהרתי לחזור לכיתה, הספרנית צרחה עליי בקול צורם וחזק במיוחד "תחזיר את הספר, אף פעם אל תעשה דבר כזה!!!!!!". עד היום לא הבנתי מה היא רצתה ממני. זו הייתה חוויה מאוד טראומתית ופוגעת כי מגיל 0 הייתי ילד מאוד סקרן שאהב לקרוא וללמוד ולהתעמק (ואז הרי לא היה את האינטרנט שאפשר דרכו למצוא בקלות ובמהירות מידע בכל נושא). זאת הייתה הפעם האחרונה שנכנסתי לספרייה אבל תודה ענקית וצל"ש מגיע לאבא שלי שקנה לי אנציקלופדיה הכי חדשה ומעודכנת שממנה למדתי רבות.
במקרה אחר עשו לנו חיסון. התלמידה שעזרה לאחות, חיטאה לכולם את היד עם צמר הגפן הרטוב בחומר חיטוי. לי היא פשוט דחפה את צמר הגפן לכף היד ואמרה:"נו תשים", שאלתי איפה, היא ענתה בעצבנות עם האצבע על היד שלי:"כאן כאן, מה אתה לא יודע?". באחד המקרים, כשהזמינו אותי בטקס הסיום לקבל תעודת הצטיינות (כמו בכל שלוש השנים שלמדתי שם), היה מאוד צפוף באולם, וירדתי לאט במדרגות, מורה שאינני מכיר הסתכלה עליי בזלזול והתחילה לצעוק עליי:"היי, איפה אתה הולך?".
בכלל קרית ביאליק היא עיר מאוד גזענית עם היסטוריה ארוכה של יחס מתנשא עוד מימי המעברות בשנות ה50 (כפי שסיפרו לי שכנים מבוגרים) גישה שנשארה עד היום. מרגישים כאן היטב את הפערים ואת הבדלי היחס והמעמד, כפי שאנשים נוספים מספרים לי, אני אינני היחיד שחש כך.
בסופו של דבר, גזענות בעיניי זה גם שמראש מבטלים את מה שאתה חושב ומרגיש, צוחקים עליך, לועגים וטוענים "הנה עוד בכיין", זה חלק בלתי נפרד מהשיטה שרק מוכיח ככל שהעוול גדול יותר, כך גדולה יותר התוקפנות, חוסר הסובלנות והזלזול במי שמעז לצאת נגדו.
