Text Size
שני 3 אוגוסט 2020

דעות - מאמרים

לא פעם כשגדעון לוי כותב על סבלות צאצאי הפלשתים בארצנו (שמסיבות השמורות איתם הם מבכרים שיקראו להם בשם היוני-לטיני "פלשתינים", ולא חלילה בשם ערבי) שואל הקורא את עצמו אם אין רודף צדק זה אלא סוכן סמוי של השב"כ.

קחו למשל את מאמרו האחרון ("הארץ", שמיני ביוני 2007): "סמי לא שב משדה הקרב". קראתי ותמהתי. בהעמדת פנים של אוהב אדם מספר לוי שסמי גויס בעל כורחו לצבא הירדני ונעלם בקרבות מלחמת "ששת הימים". ונשאלת השאלה, מדוע בעל כורחו? ההיגיון אומר שבחור פלישתי צעיר (סליחה, פלשתיני) במלוא כוחו יבוא מרצונו ויגייס לצבא הנלחם נגד המזימות הציוניות לכבוש את אדמת פלשתין. מה שמתאר לוי הוא נער משתמט מהגנת ארצו, עמו ומשפחתו. בכל מדינה מתוקנת מחפשת המשטרה הצבאית עריקים, כך גם בממלכת ירדן, כך עשו גם לסמי.

מדוע צריכים היו חיילי הצבא הירדני (והמצרי והסורי) לשפוך את דמם כדי להגן על אדמת פלשתין ואילו סמי יישב לו במחנה (שאחיו הערבים עושים כל מה שבכוחם לעשות כדי שהוא ומשפחתו יישארו שם לנצח – עובדה שלוי מקפיד להסתיר מקוראיו), נהנה מכל טוב סוכנות הסעד של האו"ם? השקר של לוי טופח על פניו והאינתיפאדה תוכיח -  הנה קמו בני העם הפלישתי (אופס... סליחה, שוב טעיתי – הפלשתיני) ומגינים בחירוף נפש על כבודם הלאומי (למשל, ההתאבדויות ההרואיות בבתי קפה ואוטובוסים).

תתבייש לוי, לקחת אדם הבורח מחובתו הלאומית והמשפחתית ועשית ממנו גיבור. השב"כ יאהב אותך, לוי.