ראשון 24 נובמבר 2024
דעות - מאמרים
"הבן שלי ירש את העוגה שלי בדיוק כמו שאני ירשתי מאבי את הפלאפל", מחשבה מוזרה זאת עלתה במוחי לפני ימים מספר. רגע היסטורי זה בשושלת המשפחתית קרה בסוף שבוע סתמי, שבו היצר התערבב אצלי עם נוסטלגיה והביא אותי לעשות מעשה, שהיה מנוגד לתפיסת הבריאות החדשה שלי. מה שהתחיל כרגע של כניעה לפיתוי, הפך למסע נוסטלגי אל מעמקי התשוקה החזקים שלי, של פעם.
"קח", בידיים רועדות הושטתי לבן שלי את השקית עם העוגייה המובחרת שקניתי ערב קודם במאפייה, ברגע של חולשת הדעת. פשוט לא יכולתי להתאפק, למרות שכבר כמה שנים אני לא מתקרב לעוגות, לא יכולתי לעצור את הדחף העז, שאחז אותי נוכח העוגה המפתה, שראיתי במאפיה. זיכרונות מתוקים, רחוקים, אחזו בי ומצאתי את עצמי שואל את המוכרת: "כמה עולה העוגה?" ידעתי שמאפייה זאת עושה עוגות מעולות, ממש כמו אלו שפעם הייתי משתגע עליהן.
כן, פעם הייתי האיש עם העוגייה, כל משפחתי הכירה את מנהגי בקודש לזלול כל שישי ושבת בבוקר עוגייה מובחרת. אפילו כשבאתי להתארח בסופי שבוע אצל המשפחה, תמיד הקפדתי להביא אתי עוגייה שכזאת. תמיד הייתי זוכה בבוקר לאותן הערות סרקסטיות, של אנשים מבוגרים, שראו במנהגי זה אות לילדותיות... באותם ימים הייתי גם מפתיע כל מי ששאל אותי "כמה סוכר לשים בתוך הקפה" בתשובתי: "שלוש", עליה נאלצתי תמיד לחזור פעמיים לפחות, כדי לשכנע את השואל ששמע נכון. אחי היה מלגלג על מנהגי הילדותי לשלוף כל מני סוכריות, כדי להתענג עליהן. פעם העירה לו גיסתי: "אחיך עושה את מה שאתה רוצה ולא מעז לעשות..."
והנה עתה, כעבור שנים, בעודי חי, אני נאלץ להיפרד מאחת מהנאות החיים הגדולות ביותר שלי, מהמתוק-מתוק הזה. אח! כמה הייתי נהנה להתענג שוב על עוגייה מובחרת של קפולסקי, עם קצפת, קרם שוקולד, או מה שלא יהיה. כשהייתי טועם אותה הייתי מרגיש את ההנאה מתפשטת בכל גופי, החיים הטובים, החיים היפים... בימי צעירותי, גרתי בשכירות ליד רחוב המלך ג'יורג'י בת"א, שהיה רחוב הקונדיטוריות. היו שם את הקונדיטוריות הכי טובות שיש. העוגיות שם לא ביישו את רשת קפולסקי בטיב ובטעם המושלם שלהן. מאוחר יותר גיליתי, בתחנה המרכזית בת"א, קונדיטוריה מעולה, שגם היו בה עוגיות טובות וגדולות וגם המחירים היו זולים באופן מפתיע. כל פעם שעצרתי בבוקר בתחנה, בדרכי לעבודה מחוץ לעיר, הייתי זולל לי עוגייה לארוחת הבוקר. כך הייתי מתדלק את דרכי ליום עבודה נוסף, שהתחיל השכם בבוקר. עם הורדת הסובסידיה מהביצים והסוכר, מאוחר יותר, כל הענף הזה קרס, בגלל העלות הגבוהה שנדרשה לשמור על האיכות הזאת.
זיכרונות מתוקים, אבל המציאות מרה. לא רק שאני התבגרתי, גם המודעות לסכנה שבמאכלים מסוימים, גברה מאוד בזמננו. אני מעביר לבני את העוגייה, "אתה תהנה מהעוגה הזאת", אני מבטיח לו בטון של מבין בעוגיות. היום אני מבין שיש גיל, שחילוף החומרים עדיין יכול להרשות לנו לאכול מתוק. אין ספק עוגה היא פסגת ההנאה הקולינרית של האדם, בבתי הקפה תמיד ישבו אנשים על עוגייה והשמש זרחה עליהם גם בשעות הלילה... אני זוכר שבצעירותי עבדתי בשבתות בתל-אביב ותמיד הייתי לוקח לי פסק זמן לקפוץ לאיזה בית קפה צפוני, עם צפוניים מבוגרים, שהיו ישובים שם, ולהזמין, כמו אחד מהמעמד הגבוה, קפה ועוגה במחיר מופקע...
ואז אני פתאום חוזר, בזיכרונותיי, אחורה יותר, לילדותי ממש. עלינו לארץ והשתקענו באילת, שהייתה אז עיר ספר שוממה ודלה. באחד מביקוריי הראשונים בצפון, כשהיינו בעיר גדולה יחד עם אבי, אבי קנה לנו פלאפל. כן, פלאפל, מה שכונה מאוחר יותר אוכל של עניים, היה בשבילי משהו מעל ומעבר, דבר שלא היה קיים כלל באילת! לא העלינו בדעתנו, לא אני ולא אבי, לאכול עוגה מבית קפה! זה נשמע משהו לא מציאותי, מעל ומעבר לפנטזיות הכי פרועות שיכולת להעלות על הדעת. פסגת ההנאה שלי מעוגות הייתה לאכול את עוגות הביסקוויט עם קרם הקקאו שאמי הכינה. כל כך אהבתי את המאכל הזה, הפלאפל, ממש השתגעתי עליו! אבי, לעומת זאת, אולי בגלל התרבות הקולינארית האירופאית שלו, לא אהב את הפלאפל, ועל כן הושיט לי את המנה שלו, משסיימתי את שלי. לעולם לא אשכח את השמחה שאחזה בי נוכח המחווה הזה שלו. כל כך השתוקקתי לעוד מנת פלאפל, כאילו שדג זהב מילא את אחת מהמשאלות הראשונות שלי!
והנה עתה, אני, כעבור שנים, כשהבן שלי כבר בכלל יליד הארץ ולא כמונו, זרים, עולים חדשים, זוכה בדיוק כמוני לרשת את ההנאה העילאית הזאת – עוגייה!
לי זה כבר עבר, אני כבר עומד בפיתוי, אני מתנחם בזה שלפחות יש לי למי להוריש את זה, כי גם כשאני מתפתה וקונה, יש מי שמזה ימשיך וייהנה.
עתה, כשהעוגייה הפכה להיות אויב העם, בגלל מחקרים שהוכיחו שהסוכר הוא הדבר המסוכן ביותר לבריאות שיש, רבים נאלצים להיפרד מהתענוג העילאי הזה. אם פעם, בתקופת הגנסטרים היו מחסלים אויבים בקפיצה מעוגת יום הולדת, בנוסח הסרט "חמים וטעים", הרי היום העוגה עצמה מהווה סכנה לא פחות גדולה!
