שישי 22 נובמבר 2024
דעות - מאמרים
סבתא שלי נפטרה.
אז נכון, זה לא בדיוק מה שמוציא אנשים לחגוג ברחובות. אבל אני. אני שמחתי, גם אם רק לרגע.
זה לא כל-כך פשוט להסביר את זה. אבל אני אנסה.
סבתא שלי הייתה מסוג האנשים שכל פרק מחייהם מהווה אבן דרך בתולדות הציונות. החל מבית ציוני מלא באמונה לוהטת, דרך עליה חלוצית, הקמת הישוב היהודי, ההגנה, תאטרון, קולנוע, התנדבות חברתית וכלה בחינוך משפחתה לערכים.
סבתא שלי הייתה אישה שעשתה הרבה בחייה. לכן, אולי, שמחתי כשהלכה לעולמה.
ז'אן פול סארטר קבע כי 'קיום קודם למהות'.
עצם קיומנו הפיזי, אמר, אינו מוטל בספק. כל מה שנותר לנו הוא רק לנסות ולהגדיר את מהותנו. לא לאמץ איזו תיאוריה מופלאה על מוסר שמימי וצו אלוהי. אלא לקום, לעשות ובכך לקבוע לעצמנו. לקבוע את מהות מסלול חיינו. את הערכים על פיהם נחיה. את המוסר אותו נבקש לעצמנו ולסובבים אותנו.
סבתא שלי, גם בלי שהייתה ממש מודעת להגותו של סארטר, פעלה על פי תפיסה זו. היא עשתה, היא פעלה. היא לא הניחה לאחרים לקבוע את עתידה, את עתיד ילדיה. את עתיד המדינה שלה.
בימיה האחרונים ניטלה ממנה הזכות הזו. הזכות לקבוע.
היא כבר לא פעלה. היא כבר לא עשתה. היא רק שכבה לה, ממתינה. לא מודעת לסובב אותה. איך, שאלתי את עצמי, יכולה אישה גדולה כזו לסבול כל-כך?
איך אישה שקיימה את הכלל הסארטרי הגורס כי 'האדם אדון לעצמו, ומכלול האחריות על קיומו נופל על כתפיו בלבד' יכולה להיות כל-כך חסרת ישע. נטולת יכולת להשפיע על גורל עצמה. הרי אובדן זה, של ה'חרות' הבסיסית ביותר, כמעט ומבטל את הטענה לקיומו של האדם כ'ישות בשביל עצמה'. מה הטעם בחיים שכאלו?
ולי, לי היה קשה. לראות אישה חזקה כל-כך. אישה גדולה כל-כך. הופכת לעצם חסר תועלת. מוטלת לה כך.
ואתם, מה אתם אמורים להבין מכול זה?
לא הרבה, אבל בעצם המון. רק שאין לכם דבר מלבד עצמכם. ולכן, לאף אחד, לא כאן למטה ולא שם למעלה, אין את הזכות לקבוע לכם את עתידכם. רק אתם לבד תוכלו להתוות את המסלול שבו תצעדו, את המוסר שבו תדגלו, את הקווים שאותם תמתחו.
זה נוגע להרבה יותר מסתם אישה זקנה. זה נוגע לכם, לעתידכם. עכשיו, כאן, בהווה. זו ההזדמנות שלכם לקבוע.
אז אני שמחתי, גם אם רק לרגע. שמחתי, מכיוון 'שאין האדם מאומה, אלא מה שהוא עושה מעצמו'. ולסבתא שלי כבר לא היה הכוח לקבוע יותר.
פשוט כבר לא היה לה כוח.
מוקדש לזכרה של דבורה הלחמי
===
מוקדש לסבתי דבורה הלחמי ז"ל
