שני 23 דצמבר 2024
דעות - מאמרים
עכשיו כשיום הזיכרון מאחורינו, אני נזכר באנשים הטובים בחיי שהיו ואינם עוד.
הרשו לי להעלות את הזיכרון של אדם גדול, ששינה את חיי.
לעולם לא אשכח את ראיון העבודה עם מנכ"ל גיתם דאז, דובז'ה. האווירה הנדיבה שאיש זה הפגין כלפיי, הפתיחות והנכונות לקבל אותי. כאשר חזרתי הביתה מראיון העבודה הזה הייתי הכי מאושר בעולם. אנשים כמו דובז'ה נדירים עד בלתי מצויים בעולם העבודה של היום – אל תחפשו – לא תמצאו כאלה! איש שנראה כלפי חוץ ביקורתי, מחמיר סבר, אבל בפנים – הכול זהב. למרות ששותפו, משה תאומים, הפליא ביחסי ציבור והסביר פנים מאירות, העובדים במשרד אהבו את דובז'ה יותר. עובד ותיק סיפר לי על ערב אחד שנשאר לעבוד מאוחר, לסיים עבודה של דובז'ה. השעה הייתה מאוחרת ודובז'ה "ישב חזק" על העובד. בשלב מסוים האיש נשבר. "זרקתי את המטאטא לפינה וצעקתי שנמאס לי מהעבודה הזאת!" סיפר לי. דובז'ה נעלם לפתע וחזר כעבור מספר דקות עם בונבוניירה ענקית אותה נתן לעובד ואמר לו: "לך הביתה, אתה תשוש, ותבוא מחר מוקדם עם כוחות חדשים!" באחד הפעמים שהתלוננתי בפניו שעובדים נותנים לי להדפיס טיוטות רבות, הוא מחל על הכבוד של כל מני מומחים במשרדנו שנהגו להדפיס טיוטות ובלי היסוס הודיע בישיבת הצוות על מורת רוחו מכל העניין, בצורה מאוד ברורה. בשבילו לא היו עובדים בכירים ועובדים זוטרים שצריכים לבצע את העבודה וזהו, כולם היו אצלו שווים.
גיתם, משרד הפרסום הקטן, שהתחיל במרתף של בניין בית כור והלך וגדל עד שרכש בעצמו בניין ברמת גן, שנקרא בית גיתם וברבות הימים הפך למן קניון בשם "דימול". מקום עבודה שבראשו עמד משה תאומים הגדול, שהפליא במסעות הפרסום שלו להלהיב לקוחות ולצבור עוד ועוד כוח לחברה. משרד שבו עבדו מפורסמים כמו אברי גלעד, יצחק גינסבורג, אייל קיצ'ס, מאיר גולדברג, איראלה טרנר, ובתו של הנשיא ויצמן. משרד שכבר בימים הראשונים יכולתי לפגוש שם את מאיר עמית, שהיה חברו של המייסד דובז'ה. שבו עברו מפיקים, ואמנים בלי סוף.
כעבור כשנתיים מתחילת עבודתי, החליטו במשרד לשדרג את מחלקת הסדר, ולהפעיל במקום מכונת הסדר של אי.בי.אם מכונת סדר קומפ-אדית משוכללת שעלתה הון. "אתם מביאים אדם מיוחד שיעבוד על המכונה הזאת?" שאלתי לתומי את המנהל האדמיניסטרטיבי של המשרד. "כן, בהחלט", ענה האיש, "והאדם הזה הוא אתה!" הרגשתי התעלות רוח אדירה, הבנתי ששוב האדם הנפלא והנדיב הזה, דובז'ה, החליט, במקום לעשות לעצמו חיים קלים ולהביא מומחה למכונה שעלתה הון, ללמד אותי לעבוד עליה... לימים, כאשר ימות בטרם עת, פגשתי בלוויה שלו הרבה אנשים לא מוכרים, שזכרו אותו עוד מלפני שנים. הייתה שם פקידה שלו מלפני שנים רבות, שלא יכלה לשכוח אותו. "כאשר שמעתי שדובז'ה מת", סיפרה, "מיד הודעתי לכולם שאני חייבת להיות בלוויה שלו, ויהי מה!"
האווירה של משרד פרסום היא אווירה מלהיבה של יצירה ואני זכיתי גם ליחס טוב ולכבוד מצד הבוסים. בייחוד לא אשכח לעולם את מייסד החברה, דובז'ה האגדי, שהיה טוב ונדיב אליי בלי גבול. לעולם לא אשכח את אחד הערבים, כאשר, בנו, מנהל המשרד קרא לי לחדרו ובישר לי שעליי להישאר כדי לסדר את תוכנית העבודה שכתב עבור רעיון השתלבותם של כור וכלל לפרויקט משותף! באותו ערב, נשארתי עד שעה שתיים לפנות בוקר ומאז מעמדי המקצועי בחברה, הרקיע שחקים.
לבסוף, כאמור, עזבתי בשקט, הרגשתי שנגמר לי הסוס, שאיני נחוץ עוד וחיוני במשרד ונותרתי די חסר תעסוקה עם ההתקדמות הגדולה שחלה בתחום הסדר והמהפך העולמי שענף זה עבר, שכלל אולי מיליונים של מפוטרים על פני כל הגלובוס. אנשים רבים כל כך התחלפו שם ואני כבר לא מצאתי את עצמי. רק לאנשים בודדים סיפרתי על עזיבתי (כולל אייל קיצי'ס שהיה אז קופירייטר בחברה) וכתבתי מכתבים אישיים למנהלים.
אחר כך יצאתי לדרך חדשה
בהרבה חששות מובנים וגם בלא מעט שמחה על שחרור ממתחים ותסכולים בלי סוף, שבה הייתה רוויה תקופת עבודתי האחרונה.
ידעתי מאז עליות וירידות – ואפשר לומר שהסתדרתי ולא עשיתי עניין גדול מהעזיבה. אבל בכל זאת, כל פעם, משך עשרים השנים מאז, אני שב וחוזר בחלומותיי אל האווירה המיוחדת של גיתם, אווירה של ביטחון כלכלי, אותה סיפק המקום. אותה אווירה ראשונית, בה נתקלתי כשעברתי משוק עבודה די אכזרי ואפרורי – אל האווירה המיוחדת של משרד פרסום גדול, מתפתח, צומח ומתגמל כל הזמן.
כל פעם, עם הפסקות ארוכות וקצרות – אני חוזר וחולם שאני שוב עובד שם, עם אותם בוסים, אני חלק מהמערכת. ואז, כשאני מתעורר, אני ממש מופתע שכל זה היה חלום ולא מציאות. כן, כל כך קשה לאבד בחיים דברים טובים. ובעיני זה קצת מוזר, שכן התקופה האחרונה שלי בגיתם הייתה כאמור, קשה ומתסכלת ושמחתי מאוד לעזוב מקום עבודה עם משכורת טובה ושנים של ביטחון כלכלי ותעסוקתי מוחלטים. אבל בחלום כמו בחלום, האמת פורצת מעבר לכל היגיון – והלב, הלב כנראה עדיין שם, עשרים שנה אני מתגעגע ולא מוכן להודות בכך – אין מה לעשות לעולם לא אמצא עוד אנשים כאלה, מקום כזה – וכמו שכולנו חווים היום בעולם העבודה הישראלי – המצב רק הולך ומדרדר והעתיד התעסוקתי של כולנו נראה לא טוב...
כן, אתם יכולים להרים גבה ולתהות על פשר העניין של געגוע למקום עבודה. אבל אני שואל אתכם, האם לא הייתם מתגעגעים למקום עבודה שכאשר אשתי התקשרה שם לשאול בקשר למודעת הדרושים לעבודה שבעיתון, שהיא מחפשת עבור בעלה,ענו לה "מדוע הוא לא בא?!" והמעשה שהיה כך היה: עבדתי באותה תקופה על מכונת סדר חדישה אצל הוצאה לאור, שלא הייתי מרוצה שם בכלל, כאשר אשתי ראתה מודעה בעיתון שבו נדרש אדם לעבודה על אותה מכונה. היא אמרה לי להתקשר, אבל אני, קטן אמונה, לא עשיתי זאת. כעבור כמה ימים היא שאלה אותי אם התקשרתי, אז אמרתי שבטח המודעה כבר לא אקטואלית. אז היא התקשרה בעצמה ואמרו לה שזה עדיין אקטואלי. אבל אני בשלי, שבע מרורים מחיפושי עבודה קודמים, העדפתי להתעלם ולהמשיך לעבוד במקום עבודה, למרות שלא הייתי מרוצה בכלל. אזי, שוב שאלה אותי אשתי מה עם המודעה? עניתי, שלא התקשרתי ועכשיו בטח ובטח שכבר מאוחר מדי וכל העניין אבוד מאילה. אלא שהיא לא ויתרה והתקשרה שוב, והפעם הפקידה ענתה לה ממש בלחץ: "למה הוא לא בא?!"
לימים הסתבר לי, שהם לא הצליחו למצוא אף אחד שידע על הקומפוזר של אי.בי.אם כולם הכירו את מכונת הכתיבה הכדורית האלקטרונית, שאז הייתה בשיא הצלחתה והרבה רכשו אותה כדי להתפרנס. לימים סיפר לי גרפיקאי שהגיעו מועמדות לעבודה שחשבו שמכונת הקפה זה הקומפוזר...
כן ואני, כמובן, סוף סוף באתי וגם נשארתי – ארבע עשר שנה ומאז עוד עשרים שנה אני עדיין מתגעגע לרומן הנפלא של החיים שלי.
