שני 24 ינואר 2022

דעות - מאמרים

אולי הדבר המרתק ביותר, שקרה לי במפגש עם בני כיתת מחזור בית הספר העממי באילת, כעבור חמישים שנה ויותר, היו הדברים שאמרו לי שתי בנות כיתה. כן, מוזר, אבל זה בדיוק מה שאני מוצא לנכון לכנותן: בנות כיתה. גם אחרי חמישים שנה ויותר, בפגישה מחזור, אתה חוזר להיות נער בן 14...

הן אמרו שהיו בטוחות שאני היום איזה פרופסור. זאת מפני שבאותן שנים הייתי די שקדן בלימודים. למעשה, הלימודים היו בשבילי מן מפלט מכך, שהרגשתי שיש לי חיי חברה די עלובים. אם לא להתלבט בחברה, אזי ניסיתי לעשות חיל בלימודים...

היום אני מבין שלא היה בזה שום דבר טוב. עם הזמן הצלחתי להתגבר על המחסומים החברתיים שלי ולצאת ממצבי הרוח הלא טובים שהיו לי אז. מהעצבות שדבקה בי...

שחררתי מעצורים רבים, התחזקתי והיום, במפגש המחזור, הגעתי לא בתור איזה פרופסור, אלא בתור אדם טוב ומאושר יותר...

כשנתאסף יחדיו אחרי שנים רבות

מאז שפעם אחרונה אמרנו זה לזה להתראות

כל חברי הכיתה של ילדותנו הרחוקה

תהיה לי בוודאי הרגשה

שאני ואתה ואתה יש לנו מכנה משותף

נקודת מוצא

נרגיש כמו דרווין שאת מוצא המינים מצא

כן יש לנו ממש שורשים

נקודה בזמן שכולנו לה שותפים

גם אם עברו כל כך הרבה שנים

אני ואתה ואתה דבר משותף חולקים

הפעם הפעמון לא צלצל

לכיתה לא נקראנו להתייצב

אלא כל אחד מרצונו החופשי בא

כל אחד הרגיש צורך להיות פה עתה

אני ואתה ואתה

יחד יש לנו נקודת מוצא...