שני 23 דצמבר 2024
דעות - מאמרים
שערו בנפשכם אחרי פיגועי ה 11.09, הפגנה בניו יורק בה צועד המון משולהב, המניף את דגלי אל קעידה, קורא להמשך הפיגועים וצועק מוות לכופרים.
האם הסובלנות וחופש הדיבור בדמוקרטיה הגדולה בעולם היו מאפשרים הפגנה שכזו?
ישראל אינה מעצמת על כארה"ב ולהבדיל מארה"ב ישראל סובלת מטרור יומי עוד מיום היווסדה.
מבחינה בינלאומית, בכל נושא ונושא ניצבות נגדה באופן אוטומטי מדינות איסלם רבות והאינטרסים הכלכליים של מרבית מדינות העולם מכריעים את הכף לרעת ישראל.
הציבור המוסלמי ברחבי העולם מצטרף כמעט באופן אוטומטי לכל הפגנה נגד ישראל ( אותו ציבור שאדיש לרצח האכזרי המבוצע לאור יום ע"י דעש ) ולציבור המוסלמי חוברים אנטישמיים מקומיים.
לעמדת הפתיחה הגרועה הזו, כשמן למדורה, מצטרפים "צדיקים" ממחנה השמאל הקיצוני, כגון גדעון לוי, ומספקים את עלה התאנה. האם זהו חופש דיבור נסבל המותר בעת שטובים מבנינו נופלים בקרב?
מעבר לכך, בישראל קיים מרקם שביר בין ערביי ישראל לאוכלוסיה היהודית. מיעוט המשולהב ע"י ח"כ זועבי למשל יוצר קרע קשה לאיחוי ומוביל להקצנה ולנתק בין האוכלוסיה היהודית לערבית. האם הסתה כזו נכללת בהגדרת חופש הדיבור?
לוחמי חופש הדיבור ממחנה השמאל דורשים חופש דיבור מוחלט, אבל אך ורק למחנה השמאל.
בכנס למען השלום שערך עיתון הארץ, אותם לוחמי חופש הדיבור מנעו מבנט לדבר תוך שימוש באלימות פיזית ואין זה מקרה יחיד. השמאל טוען שבמסגרת חופש הדיבור מותר לקרוא לראש הממשלה רוצח ובלבד שאין זה ראש ממשלה ממחנה השמאל, מותר לקרוא למתנחלים מחבלים אבל אסור לקרוא לשמאל בוגדים.
כיצד הגענו למצב זה?
במהלך השנים הצליח השמאל להשתלט על מספר מוקדי כוח שאנשיהם אינם נבחרים באורח דמוקרטי והחשובים שבהם: התקשורת, הבג"ץ והאקדמיה. במהלך השנים מתקיימת שמירה על המעוזים הנ"ל כנגד חדירת דעות שונות.
דרך מוקדים אלו, תוך שטיפת מוח איטית ומתוחכמת, נדחקנו לפינה ונשבינו בהזיות. כך האמנו שרב מרצחים יכול להפוך ליונת שלום. כך שוכנענו שהעימות בינינו לבין עזה הנו טריטוריאלי והוא כפוף לכללים רציונאליים.
מה צריך לעשות?
ראשית לדאוג לכך שהתקשורת לא תפעל כמעצבת הדעה הציבורית אלא כמשקפת הדעה הציבורית, משמע ייצוג נאות ויחסי לדעות השונות. אותו הדין חל גם על האקדמיה שהופכת את דעות השמאל והשמאל הקיצוני לזרם המרכזי. ולסיום עלינו לדאוג שהבג"ץ, הפועל באופן אקטיבי, ייצג את הדעות והאמונות בציבור בצורה פרופורציונית.
ועוד מילה קטנה על התקשורת
במהלך מלחמת ששת הימים, שמענו דיווחים על התקדמות "כוחותינו" ועל מצב כוחות ה"אויב".
בימים ההם התקשורת הייתה שלנו ומשלנו.
מאז, התקשורת הפכה משל עצמה ומדווחת, זה לצד זה ובאותו משקל, דיווחים של לצה"ל ודיווחים של ארגוני הטרור ומקורביהם. התקשורת מציגה את הגרסאות ארגוני הטרור לצד הגרסאות צה"ל, כשוות ערך או ככמעט שוות ערך, כשהפרשנים השונים, לפי אמונותיהם והשקפותיהם, מנסים לקבוע את אמינות הגרסאות. התקשורת אף טורחת ומביאה מאשימים מבית שיהוו מקור לציטוט ברחבי העולם.
לפי התקשורת, צה"ל הוא צבאה של מדינת ישראל ולא חלילה של מדינת התקשורת.
בימים אלה, התקשורת שוטחת בפני האויב את ההתלבטויות של מקבלי ההחלטות, את האופציות הצבאיות השונות על יתרונותיהן וחסרונותיהן, את הלך הרוח בחברה הישראלית כלפי האופציות השונות, כולל ניתוחים מפי מומחים חלקם בעלי עבר צבאי, ומספקת מידע מודיעיני רב ערך למקבלי ההחלטות של האויב, סליחה, של ארגוני הטרור.
אם לא ייעצר התהליך החולני הזה, אנחנו צפויים לשמוע במלחמה הבאה, ניתוחים לגבי אופציות פעולה אסטרטגיות וטקטיות, מיקומים אפשריים לצירי כניסה ויציאה, בעיות ופתרונות לדרכי אספקה, ניתוח סוגי מערכות הנשק וסוגי חימוש העומדים לרשות צה"ל, יתרונותיהם וחסרונותיהם, נקודות תורפה של מערכות ההגנה, בקיצור כל המידע שדרוש כדי להכשיל את צבאנו, סליחה, את צה"ל.
אומרים שהאופנה האמריקנית מגיעה לישראל באיחור של מספר שנים. אופנה זו רצוי להשאיר אצל האמריקנים שאט אט הופכים לנמר של נייר.
