Text Size
שישי 24 נובמבר 2017

דעות - מאמרים

החווה הסינית היא באמת סיפור שלא נגמר וטוב שכך. אני מכיר אישית והיטב את ניר טויב ואני עדיין לא בטוח שהוא מבין את חשיבות סרטו ואת הפוטנציאל המהפכני שגלום בו.

מלחמת יום כיפור פרצה בדיוק באמצע החיים של מדינת ישראל. חקירת ולמוד המלחמה כמו גם התמודדות אמיתית וריגשית עם השלכותיה ותוצאותיה,יקבעו את גורלה של מדינת ישראל בעתיד לשבט או לחסד.

אני משוכנע שניר טויב לא העריך בתחילת דרכו את מעגלי ההדף והנפץ שטומן בתוכו התחקיר עבור אביו וחבריו וטוב שכך. הוא הלך עד הסוף.

חשיבותו של הסרט והתחקיר היא בהזדמנות החד פעמית והבלתי חוזרת שהוא יכול לתת לדור שלם, לחברה שלמה ,להבין ומהמקום הנמוך ביותר של הפחדים והכאבים הקמאיים שלנו, כי אין תחליף לאנושיות, לחיבור הבלתי נמנע להיותנו בסוף רק בני אדם.

לשקר אין רגלים והאמת תמיד צצה במקומות שאנו לא מחכים לה ולא צופים לה .אבל היא באה. סוג מסוים של משחק בין אלוהים לבני האדם. משחק באנרגיה. אם פגעת, אם לא אמרת אמת, אם לא דייקת, אם הסתרת, איכשהוא זה יחזור אליך.

תמיד.

ממש נוסחה מדעית ביולוגית. עם משמעות ומשקל תיאולוגי אלוהי.

וזה בא. גם כשאתה למעלה וגם כשאתה למטה. אין חסינים, כולם בעניין זה שווים, אלוהים מגיע לכולם.

צודקים כולם, האמת והשקר הם רבי פנים ונמצאים בראשם וליבם של כל אחד מאיתנו. קשה לשפוט, בוודאי ממרחק של 30 שנה. אך יש צדק אחד מוחלט, פואטי, במה שניר והסרט עושים לנו כחברה. הם יצרו כאן מודל, בלתי הפיך, שלא ניתן לקבור אותו ולהעלימו. בטח לא באיומים.

ניתנה כאן הזדמנות חד פעמית ואמיתית לבוגרי הקרבות והמלחמה, דור שלם "שנקבר" בכאב של עצמו אחרי המלחמה והעביר את מורשת הסגירות והפחד להתמודד עם כשלונות וכאב גם לדורות שבאו אחריהם.אלינו.

יצרנו מבלי משים חברה חולה שמקדשת את הדמויות הציבוריות והפוליטיות, שאינן מייחסות את חרדת הקודש שיש לייחס לחום, רגישות, אהבה, יושר ואמת, או במילה אחת – אנושיות.

ההדחקה וקשר השתיקה משותפים למפקדיה הבכירים ולוחמיה הזוטרים של מלחמת יום כיפור, כולם אנשים טובים וראויים, שהגורל הביא אותם למפגש עם המוות והם "מתו". מי פיזית ומי רוחנית ורגשית.

וזה לא פחות גרוע, כי "מתים מהלכים" אלו, בוגרי מראות האימה, לא בכוונה ובוודאי לא מרוע "מייבשים וממיתים" כל דבר חי סביבם.  כי אי אפשר לחיות באמת בלי לאהוב, בלי להיפגע, בלי לבכות, בלי לדבר, בלי לספר מה כואב לך ומה מפחיד אותך.

וראה זה פלא, הסודות הנוראים ביותר הם המילים – טעיתי, פחדתי, אני מצטער.

על המילים האלו  שלא מעיזים להוציא מהבטן, על מפלצת ה"מרשמלו" הוירטואלית הזו משלמים "בחיהם" דורות שלמים ולחינם.

אז תודה לך ניר. אני אוהב אותך. למרות שתמיד ניצחת אותי במשחקי הכדורסל, כשהיינו נערים בקריות....

תודה לך שנתת הזדמנות לתיקון בערב יום כיפור, לחברה ומדינה שלמה שאולי ייעצבו דפוסי התנהגות אנושיים, צודקים ונכונים יותר, שייעצבו גם הנהגה פוליטית אחרת, טובה חכמה, אזרחית ונורמלית יותר. אנושית יותר.

הרישומון פתח את המוגלה ללוחמי החווה שפתחו את המוגלה לכל לוחמי מלחמת יום כיפור שייפתחו, בתקווה, את ליבם וראשם של הדורות אחריהם. אני לא רואה כל פיתרון אחר, להצלתה של החברה הישראלית, למעט העובדה שיש וצריך לדבר ביושר ובאנושיותעל הכל.

 גמר חתימה טובה לכולנו.