ראשון 22 דצמבר 2024
דעות - מאמרים
חברים,
הנה יושבים אנחנו במרומי היכל הכדורגל והתהילה - הלא הוא אצטדיון בלומפילד. לפנינו משתרע המשטח הבוהק והנוצץ - ירוק מתמיד. על חלקת דשא צנועה זו ידענו ימים של אכזבות, של מרורים ושל תהילה.
אך זה חלפה לה עונה מזהירה, נשגבת, נהדרת ומשובבת לב כל אוהד אדום באשר הוא. עונה שהביאה מזור ותרופה ללבבות אדומים כה רבים. עונה שבה בחורינו המצוינים הביסו והכריעו כל יריבה שהעזה להרים ראש. אימפריה אדומה שלמדה להנחיל השפלה אחר השפלה ליריבותיה. מעצמה שהבינה שהניצחון המתוק ביותר הוא הכרעת היריב בתוצאה המינימאלית של 1:0. תוצאה המביאה אותו לידי התמוטטות רוחנית מושלמת - יודע הוא שהיה קרוב כל כך ובאותו זמן גם רחוק כל כך!!! כמובן שיש מבין אוהדי הקבוצות היריבות שילינו על כך וינסו להציג את קבוצתנו באור שלילי משהו. אולם, מעצם המעורבות הרגשית שלהם, ברורה דרכם השגויה. כי הדרך בה בחרו אינה של הרמוניה ושלווה אדמדמה אלא של צבעים כהים וחסרי כל חן.
לכן, אין זה פלא שקבוצת הפועלים התל-אביבית הפכה לשם דבר בארצנו. מכאן, גם ההסבר לרגשות העזים שהיא מעוררת בכל עיר, מושב וכפר. לכך שבכל פינת רחוב מוזכרת שמה של האדומה ביראת כבוד הגורמת לסערת רגשות מושלמת, כוללת ומוחלטת. חלקם של השומעים מתוך חשש, כבוד ומורא. חלקם מתוך אהבת אמת. הרי, יודעים אתם היטב איך מתערבלת הבטן פנימה, עת רועדת לה הרשת, עת חלוץ אדום כובש. מכירים כולכם את התחושה המדכדכת של הפסד והמתוקה של ניצחון מזהיר.
העונה האחרונה הייתה מלאה בסיפוקים שכאלו. מעט הפסדים צורבים והרבה מהאדום המתקתק. מהיין האדום, ישן נושן כזה. היין שהולך ומשתבח עם חלוף השנים. איך נשכח את מסעה המופלא של קבוצתנו לעבר תואר האליפות הנשגב. את דרכה, מלאת המכשולים, לקראת אותו רגע מצמרר באצטדיון ר"ג. לא היה אוהד אדום ברחבי הכדור העגלגל הזה, אולי אף מערכת השמש הצנועה שלנו, שלא הבציעה דמעה בזוית עינו.
אוייי, כמה חיכינו. אווו, כמה ייחלנו. אההה, כמה היה זה טוב!
כעת, ניצבים אנחנו לפני עונה מפרכת נוספת. בלבנו מתעורר ספק, מתגלה חשש. 'האמנם יוכלו החלוצים האדומים והתמירים לחולל שוב את הבלתי יאומן? התוכל האימפריה האדומה לשוב ולשלוט ללא עוררין בליגה הארץ ישראלית?'. האין, למין ראשית ההיסטוריה, דילמה נצחית זו טורדת את מנוחתו של האוהד האדום? כוחו של הרגל, ללא ספק. אולם, חברים, יש להתעלות ולהקים חומה בצורה ואדומה סביב קבוצת הפועלים הנערצת שלנו. להעניק לה את האהבה והגיבוי המגיעים לה! הלא ידעה היא להשיב לנו, אמנם במנות קצובות, כגמולנו.
'אהבה, והיא שורפת לבבות ...' מזמרים האוהדים האדומים. אמת כזו הנה מוחלטת. ואנחנו, אדומים בנשמה, נמשיך לצעוד אחרי קבוצת הפועלים התל אביבית באש השורפת ובמים הקפואים. לשיר ולעודד את חלוצי הסופה שלנו, את בלמינו התמירים, את קשירנו קלי הרגלים. כי הפועל ת"א יש רק אחת, ואותה, ממש כמו אהבה שורפת, לא מחליפים.
* פורסם במקור בתוך "אדום אלוף - חוברת למזכרת מעונת הדאבל 1999-2000"
