הזיכרון

ב- 8.00 בערב, ב- 11.00 בבוקר מפלחת הצפירה המצמררת את הדממה.

המולת היום ושאונו נפסקים באחת.

רק הצפורים ממשיכות בציוצן.

מעין מוסיקת רקע לאבל, לכאב.

נעצרים.

מרכינים ראש.

מראות של חברים, של ידידים, של בני משפחה קרובים ורחוקים עולות מתהום הנשייה.

חיוכים שהולכים ומתרחקים.

כל אחד וזכרונותיו.

22,684.

מי יהיה ה-22,685?

מי הבא בתור?

מי למוות ומי לחיים.

מי לא ירכין ראשו כעת חיה.

מי יטמין ראשו בעפר המארה.

רק פעם בשנה טווה לו הזיכרון רשת של קורים בין הנופלים לבין החיים וכלנו נופלים בה, טובעים.

זה יכול להיות כל אחד מאתנו, הזוכרים.

כלנו מועמדים.

הכוונת לא בוררת את קורבנותיה.

היא לא שואלת אם זה נח לך עכשיו.

היא לא בוחנת בין אלמנה לאלמנה.

האם זה זוג טרי שזה עתה נישא או שמא זוג הסוגר יובל בנייה, פריחה וכמשון.

קורטוב של אהבה.

ומי תהיה השכולה?

סלקציה.

הפגז עיוור. גם היד השולחת אותו.

האם נשכיל לעצור בצוותא את היד המשלחת?

חיה רעה אכלתהו.

קנאה תנכית, עתיקה.

והארץ לא שקטה.

לא 40 שנה

ואפילו לא שנה.

שנת תש"ע

המבשרת היא ישועה?

היישעו שמים לתפילה?