חמישי 21 נובמבר 2024
דעות - מאמרים
דגל מדינת ישראל ישפיל קומתו לחצי התורן גם לאחר 15 שנה.
ברביעי לנובמבר, עם רדת העלטה, התפוגגה הנאורות של מדינת ישראל באש קטלנית.
הבועה הדמוקרטית של המזרח התיכון איבדה את סגוליותה ברגע מר ונמהר ועם ישראל הפך לעם ככל העמים.
חמש עשרה שנה חלפו מאז.
זה אינו הרצח הפוליטי הראשון בתרבות המערב.
מעצמות גדולות כשלו באותו עוון.
זו אינה דרך אופיינית להחלפת משטר בארצות המערב אך זה בהחלט מפץ הקורה לפרקים ומערער את הקידמה אליה הן שואפות.
אנשים הוכו בתדהמה כאילו כל ישראלי אחז אקדח בידו ונטל חיים.
חשבון הנפש הלאומי חצה קווים: ימין, שמאל, דתיים וחילוניים.
את האקדח הזה כיוון מיעוט אל לב לבה הרך של הדמוקרטיה הצעירה והיא החלה לפרפר אך לא לגסוס.
רצח על רקע רעיוני אינו דבר חדש לעם היהודי. וודאי לא לעם המשתקם במדינתו לאחר 2000 שנות גלות. יריבות וחילוקי דעות על דרך חוללו קורבנות אדם גם בפרק התקומה שקדם לכינון המדינה. מעשי רצח פוליטיים מפוענחים או מפוענחים חלקית לא היו זרים באותה תקופה.
חמש עשרה שנים של חשבון נפש הן משא כבד למדי. קולות חדשים מבקשים להניח. לעזוב את ההולך לשלוות עולמים.
פעולות איבה וקטל על בסיס מדיני קיימות משחר ההסטוריה האנושית ומשמשות ככלי לקידום מהפך שלטוני.
רודנים קמו ונפלו. חלקם רצחו את יריביהם וחלקם חוסלו בידיהם.
טרור חסר מצפון משתולל בכל העולם וחותר תחת ריבוניותן של מדינות.
מדינת ישראל משגרת מחסלים כדי לעצור את המפגעים הקמים עליה להורגה.
ששה מיליונים ועוד רבים היו אסירי תודה לו חוסל הצורר הנאצי באיבו.
כלנו מסכימים בשתיקה שיש חיסולים הכרחיים אך הגבולות בין המושגים רצח, חיסול, הרג, נקמת דם, תג מחיר הולכים ומטשטשים.
מתי רצח פוליטי חדל להיות רצח והופך להיות חיסול מוצדק.
ברביעי לחודש נובמבר הודיע הרוצח יגאל אמיר ב-3 יריות אקדח שלמילה אין יותר מקום.
בהסכמי אוסלו חתמה מדינת ישראל על מתווה פרובלמטי.
ציוד אויבים בנשק. סיוע להקמת מערך בטחוני עבורם כאמצעי להכשרת הדרך לעצמאות מדינית בתקווה לשלום אמת אזורי.
שיטת הפעימות החסירה פעימה מלב רבים עבורם נסיגה מחבלי ארץ ביהודה, בשומרון ובעזה הינה חילול הקודש ו / או פגיעה בביטחון.
כקינוח, הושארה בהקפאה בעיית פינוי היישובים עם צפי ברור להפשרה.
פינוי בני אדם מבתיהם הוא חוויה קשה והרסנית.
במבט לאחור, צברנו נסיון מר.
מפוני גוש קטיף חוו על בשרם אובדן אכזרי. חלקם נאלצים לעבור שיקום ממושך וחלקם ישאו את הצלקת עד סוף ימיהם.
עדין, יש להבחין בין מעשה אכזרי ככל שיהיה , בין איום, בין סיכון לבין רצח.
ההבדל הוא בין כרסום איטי המאפשר תהליך החלמה / התמודדות לבין אקט מיידי, סופני, שממנו והלאה מתרחש שינוי דרסטי.
במעשה רצח עומד הרוצח מול חיים ומחסל אותם באחת. הרוצח נוטל על עצמו תפקיד של אלוהים והוא החותך חיים לכל חי.
הוא, שלא נתן את החיים, נוטל אותם והורס עולם שלם.
כל עוד אדם חי הוא יכול לשנות כיוון, דרך, להחליף השקפת עולם, להשתדרג לכן, רצח הוא מוות בטרם עת, לפני שהושלמה סאת החיפוש של הבן אדם.
חייו של ראש ממשלת ישראל, יצחק רבין ז"ל, נגדעו באיבם לפני שהושלמה סאתם.
המסורת היהודית חנכה דורות שלמים על הפסוק: "הבא להורגך השכם להורגו", בו היא מגדירה למעשה עילה לרצח מוצדק.
יצחק רבין לא עמד להרוג איש הוא עמד לפנות שטחים ובהמשך גם ישובים. האקט של נתינת נשק לאויבים יתכן היה משגה אך הוא ניתן כחלק ממתווה איסטרטגי מסויים שנועד לקדם תהליכי שלום. הכוונה לא היתה זדונית אך לקתה בקוצר ראי מסויים. השאלה עדין ראויה להישאל האם לא ניתן היה להשיג תוצאות משופרות, ברמת סיכון פחותה, ע"י חלופות אחרות.
הרוצח הבהיר בדרכו שאין יותר מקום למשא ומתן, לשיח, לויכוח, לדיאלוג בין ימין לבין שמאל, בין דתיים לבין חילוניים, בין מתנחלים לבין מתנגדיהם.
במקום שהמילה נגמרת מתחילה לפעול הסכין.
מדי שנה, מאז אותו רצח נתעב, מקיימת מדינת ישראל ביום השנה לזכר ראש ממשלתה עצרות זיכרון ממלכתיות.
עם השנים, מטבע הדברים, דועך הזיכרון ומתחלף בהדרגה בקהות רגשית. הריחוק המשתלט גס ברגשות ומתחיל לשגר לאויר העולם ריקושטים מגששים, שמא די?
חבריו לדרך של יצחק רבין קמים וזועקים אבוי! אבד האיש. אבדה הדרך?
על רצח האיש אבלו אנשים מכל קצוות המפה הפוליטית. הם בכו על שנאת אחים שקמה לפורר את האחדות של עם ישראל.
יום הזיכרון לזכרו של ראש ממשלת ישראל הנרצח אינו קריעה על הדרך שהתווה. במובן הקולקטיבי, הוא אפילו אינו זיכרון לכאב הנוראי על מות יחיד.
יום הזיכרון המיוחד הזה הוא יום אבל על אובדן יכולת ההידברות, על מות המשא ומתן, על גסיסת המילה. לא על זו שבין מדינת ישראל לבין אויביה אלא על זו שגוססת בין פלגיו השונים של עם ישראל. על זו שנשא עמו העם היהודי אלפי שנים: ואהבת לרעך כמוך.
כששנאת אחים גוברת על האהבה בא החורבן.
המסורת היהודית מעולם לא הפנתה גווה לנוראות העבר. היא השכילה לרקום מארג חיים של אבל ושל שמחה על לוח הזמנים.
החיים והמוות קשורים זה בזה.
עם צאתנו לאויר העולם אנחנו נחשפים בהדרגה גוברת והולכת למוות.
המוות מתדפק על דלתנו בדמותם של אהובים וקרובים שהולכים לעולמם, של אנשי ציבור (הוא אינו פוסח על איש), של אסונות טבע, של מלחמות עד שהכוס מלאה מהכיל ובאה העת שלנו להיפרד.
המוות הוא סוף אך הוא גם התחלה.
אחרי כל מוות בא שינוי.
משהו חסר בעולם וצריך להרכיב מחדש את הפאזל.
הלם האובדן מחדד את הרגשות, מעורר זכרונות ממרבצם, ממקד מחשבות וכפועל יוצא פותח בחשבון נפש.
בכרחנו או בעל כורחנו אנחנו נאלצים לסדר לעצמנו מחדש את העולם.
יהודים דתיים משאירים בביתם חלקת קיר חשופה, זכר לחורבן. אובדן בית המקדש ממשיך להדהד בזכרוננו כל תשעה לחודש אב.
הזמן החולף אינו פונקציה כשאנחנו עוטפים אותו ברעיון.
ההסטוריה היהודית טבעה ימי אבל וזיכרון נוספים דוגמת כ"ז בניסן , יום הזיכרון לשואה ולגבורה.
במחשבה עמוקה היא הצמידה את יום הזיכרון לזכר חללי מערכות ישראל ליום העצמאות של המדינה.
לכאורה, נראה שההיקף והמימדים של ימי האבל הלאומיים אינם ברי השוואה ליום זיכרון על יחיד, חשוב ככל שיהיה.
ההסטוריה של עם ישראל זרועה בפלגנות שהנביטה שנאת אחים, שהמיטה חורבן.
האתגר שלו הוא האחד, היחד והאחדות. כשהעם הזה מתלכד כחו מתעצם ומזדכך.
ההתעלות מעל המחלוקות, היכולת לוותר למען הכלל, הן המפתח לקיומנו.
יום הזיכרון לזכר רצח ראש ממשלת ישראל צריך להמשך ולהיחרט בזיכרון הלאומי בעצרות, בכנסים, בימי עיון, בבתי הספר ובבתי המדרש כיום של חשבון נפש נוקב על ערכו של הויכוח ועל כחה של המילה, על הפרימיטיביות שבשנאה ועל כחה של אהבה.
