שבת 23 נובמבר 2024
דעות - מאמרים
מי הוא אלוהים?
האם דמות מוגדרת או תפיסה מופשטת - כלומר יישות רוחנית-ממשית בעלת זהות מוגדרת ומוחלטת בתבנית יצוקה, או ביטוי מופשט של דת כתורת חיים מוסרית-פילוסופית ותוצר חוכמת המונים בתהליך בלתי-נפסק של התגבשות ולאורך מסעו ההיסטורי-תרבותי של האדם?
והאם בעצם שתי הגדרות לכאורה הפוכות אלו, הן בעצם מושג דיאקלטי יחיד ואשר בצידו האחד תורת חיים ומוסר (כלומר פילוסופיה קיומית, דת) שמעצם טבעה מייצרת חרדה וכחש אצל הפרט הפגיע ולכן ומצידה השני וכמקום מפלט מוצדק ונכון הוא נתלה באלוהות כיישות רוחנית-ממשית המצילה אותו מאותה חרדה קיומית (כלומר, אלוהים).
שאלה זו נוגעת גם לאלוהים האחד והיחיד בדתות כמו נצרות, איסלאם ויהדות, וגם למסדרי האלים בדתות ופילוסופיות כמו בדוהיזם, פגאניזם, ראסטפארי ואחרות וכן לתיאוריות הפילוסופיות פרי המאה ה19 וה20 העוסקות בקיום האנושי ובחרדה-הקיומית של האדם לנוכח כובד משקל הדת כתורת מוסר כפרשנות לטבע האדיר והבלתי נתפס.
הדת ואלוהים אחד הם ולמעשה אלוהים הוא הטבע והדת היא הפרשנות שלו.
התשובה מתגלמת בפשטות במשפט "אלוהים יישמור" - אלוהים כדמות האב השומרת ומגינה עלינו. מפני מה? מפני החרדה והאחריות שמייצרת עבורנו הדת.
כך שאלוהים הוא צירוף דיאלקטי מושגי - מצד אחד דת כתורת חיים מוסרית המתרגמת את הטבע הבלתי-מובן ומאיים ומצד שני יישות רוחנית-ממשית כמקום מפלט לחרדה הקיומית.
התפיסה הנפוצה על-ידי הזרמים השמרניים בדתות והאמונות השונות, היא של האל כישות רוחנית-ממשית ברורה, מוגדרת ובתבנית קבועה. יישות שהתגבשה מיד עם ראשית ההיסטוריה. תפיסת תורת-החיים (הפילוסופית) לעומתה, רואה באלוהות סמל לביטוי התורה המוסרית שהיא פועל יוצא של ההיסטוריה האנושית ושהלכה והתגבשה בהתאם לזמן ולאירוע וכפועל יוצא של חוכמת המונים שתרמו לה מניסיון החיים המצטבר.
לכן וכפועל יוצא, התפיסה השמרנית של אלוהים כישות רוחנית-ממשית לא מאפשרת לערער עליה מבחינה מוסרית או אחרת ומהטעם שברגע שנוצקה התבנית האלוהית היא אינה ניתנת ליציקה מחדש, ואילו התפיסה הפילוסופית מקבלת את הגישה של שינוי בלתי-פוסק שהוא תוצאה של חוכמת ההמון שלא מפסיקה להתגבש, להחכים ולשפר את עצמה.
לעניין התפיסה הפילוסופית, אפשר לראות גם באידאולוגיות הגדולות של המאה ה20 כפשיזם, קומוניזם, קפיטליזם וסוציאליזם המשך טבעי של התפתחות הדת - כל אחת כענף נפרד שצמח והתפתח מתוך חוכמת המונים ותנאים היסטוריים ותרבותיים שונים וגם דעכו ונבלו בהתאם וכאשר התנאים הוכיחו כי אינם ראויים למציאות העכשווית.
אותו דין, אמור להיות מייושם גם לתבנית האלוהית.
עשרת הדיברות כבסיס הדת והאמונה היהודית, הן בעצם תשתית מוסרית שלדית פתוחה ולא סגורה למוסר החברתי האנושי בכללותו.
בראי הדת היהודית, אין ספק כי ביחד עם האלוהים שלה מייצגת תורת חיים ומוסר קודם כול. יתר על כן, היהדות היא תורת חיים ומוסר מתפתחת תמידית מעצם כך שמתבססת על ערכי המוסר השלדיים של עשרת הדיברות ולא על ספר חוקים קשיח: "... עשרת הדברות עוסקות בנושאים שבין אדם לחברו ולא בין אדם למקום. בכך‚ ממצה היהדות את הקביעה כי גם אם הישות האלוהית אחראית לעצם קיומו של האדם‚ הרי שהאדם עצמו אחראי בלעדית להגדרת מהותו למי שהוא היה‚ הנו ויהיה. כל ניסיון להתכחשות והסרת אחריות להשפעת פעולותיו על אחרים ובפרט על עצמו מונעת ממנו להגדיר את עצמו באופן המלא ביותר. זהו החטא הגדול ביותר שהיהדות מסמנת" (חתימה טובה, אוקטובר 2006).
עשרת הדיברות עוסקות כל אחת בהיבטי מוסר שונים והסדר שלהן מאפשר בנייה הדרגתית של תורת מוסר כאשר כל דיבר מהווה נדבך אחד על גבי השני. ביחד עשרת הדיברות מהוות יסוד ושלד להרחבת תורת מוסר מכל דיבר ודיבר בפני עצמו וכמארג כולל:
מניתוח משמעות הדיברות כתהליך נבנה של תורת מוסר ושלד פילוסופי בלבד, מהוות את הבסיס לתפיסת האלוהים לא כיישות רוחנית-ממשית בלבד, אלא כפילוסופית חיים חיה ומתפתחת. מתוך כך ומהיות האלוהות היהודית תורת מוסר ולא רק יישות יצוקה בתבנית קשיחה, לאורך ההיסטוריה האנושית בלטו הוגים בני דת זו שתרמו להתפתחות תורת המוסר הכללית ובפרט זו של הדת היהודית ובהתבסס על עשרת הדיברות.
אישים כמו רבי משה בן מימוּן (הרמב"ם - מפרש, חכם דת, איש אשכולות, מדען, רופא, חוקר ומנהיג, 1135-1204), ברוך שפינוזה (1632-1677, מפתח החילוניות היהודית) ודרך קארל מרקס (פילוסוף, כלכלן, סוציולוג, היסטוריון והוגה האידאולוגיה הקומוניסטית 1818-1883), א.ד. גורדון (מפתח תורת מוסר של עבודה ואדמה ומחלוצי היחס של האדם לטבע, 1856-1922) ועד אלברט איינשטיין (גדול התאורטיקנים בתחום המדע 1879-1955) ורבים אחרים.
ומהיכן הגיעו עשרת דיברות אלו כעשרה ציווים חברתיים? בראשית ההיסטוריה היה קשה לאדם לקבל ציווים מוסריים כתוצר של חוכמת המון כלשהי ולכן המשיל את הדת לאלוהות כיישות רוחנית-ממשית בה נאחז. ישות שפטרה אותו מהצורך לתרץ את חובתו ליישום אותם ציווים.
מאופיו של הטבע, מתקיים האדם בחרדה תמידית לקיומו העצמי ואין זה פלא כלל - שהרי משחר ההיסטוריה התמודד האדם עם קיומו העצמי מול פלאי הטבע והיקום וככל שהתפתחה תודעתו כך הלכה וגדלה חרדתו אל מול עוצמת הסובב אותו. על כן, נדרש לצידוק רעיוני לקיומו הפיזי והרוחני וזה נמצא לו בצורתה של האלוהות הדתית.
התורה הקיומית שהיא תוצר של התפתחות פילוסופית מערבית בת מאות שנים, החל מקאנט, דרך הגל, קירקגור, ניטשה, היידגר ועד ז'אן-פול סארטר "... פותחת בהתבוננות בפרט האותנטי (האני הסובייקטיבי) ובצורך הבסיסי שלו להיות אדון לעצמו - כלומר ישות בשביל עצמה. עוברת להתבוננות בעצמים הסובבים אותו (האובייקטים) וממשיכה דרך ההכרה בכך שעצמים – שהנם גם ישויות בשביל עצמן - אלו הם פרטים סובייקטים בעצמם. מכאן שיש הכרה בהשלכות דו-כיווניות בין שתי ישויות בשביל עצמן. מהשלכות אלו מתפתחים החרדה והפחד המתלווים אליהם. כתוצאה מכך, נובעת תחושה של אחריות חברתית והדדית והכרה בעצם קיום השלכות של עבר ועתיד והחשיבות שלהן" (תורת הקיומיות, יולי 2007).
משא כבד זה של האדם כלפי עצמו בפרט אך גם כלפי החברה בכללותה, הביא אותו למצוא מפלט ביישות האלוהית הרוחנית-ממשית כתבנית-יצוקה שאין לערער עליה. כך, בעודו מאמץ תורת חיים ומוסר שתאפשר לו להתחשב באחריות החברתית ובהשלכי העבר והעתיד שלה, הוא מסיר מעצמו את האחריות לעצם קיומה של תורת המוסר ומציג אותה כהכרח ותנאי שהוא נדרש להם מגורם חיצוני לו עצמו.
היות הדת היהודית, תורת מוסר וחיים מתפתחת תמידית איפשרה לה להוציא מקרבה מספר כה מרשים של הוגים פילוסופים ואידאלוגיים ששינו בפועל את פני ההיסטוריה האנושית יותר מפעם אחת. אופי זה, גם איפשר לה ולאוחזים בה להתמודד עם שברים אמוניים אדירים כמו חורבן בית-המקדש, גירוש מאדמת הלאום היהודי, השואה הנאצית ולהכיל את האידאולוגיות הגדולות של המאה ה20 מבלי לקרוע אותה מבפנים.
אלוהים הוא גם תורת חיים ומוסר וגם יישות רוחנית-ממשית ושני אלו מהווים שני צדדיו של אותו מטבע - צד אחד כפרשנות של הטבע דרך פילוסופיה קיומית עם אחריות וצד שני במפלטו של האדם מהחרדה האנושית לאחריות.
אין סתירה בין שני צידי מטבע אלו וטוב יעשה האדם אם יאפשר להם להמשיך ולהתקיים זה לצד זה ומתוך הבנה לצורך האנושי למקום מפלט, אך באותו נשימה גם לחובתו לתורת חיים ומוסר מתפתחת המתאימה עצמה למציאות התרבותית-חברתית האנושית של הווה הכולל חופש, זכויות, גבולות לאומיים וגיאורפיים, מגדר ומעמד וטכנולוגיה משנה מציאות.
יעשו טוב המחזיקים בגישת האלוהות כיישות רוחנית-ממשית והמבקשים להמשיך להחזיק בה, אם יאפשרו באותה נשימה לאחרים להחזיק בתורת המוסר המשותפת להם אבל לא מתוך החובה לזבוח לתבנית האלוהית היצוקה והבלתי ניתנת לשינוי.
