ראשון 22 דצמבר 2024
דעות - מאמרים
יום כיפור תשע"ג מבשר ימים נוראים המתרגשים עלינו ומסביבנו קורס והולך העולם שרצינו להיות - חברה של ערבות הדדית, של דאגה לאחר ושל חמלה ... וכל שנותר לנו הוא להתכנס בפאתי בתי הכנסת החילוניים שלנו לתפילת מעריב ואשכבה לחלום.
אז ביום הכיפור תשע"ג, ארצה לבקש סליחה מדור החלוצים והמייסדים של החזון הציוני בארץ ישראל, שחלמו והגשימו ארץ זבת חלב ודבש הקולטת עליה בעור שיניה, מתייסרת אך מחבקת, נושכת שיניים אבל דואגת, מורכבת ממגון תרבויות וזהויות אבל מתאחדת, נלחמת על קיומה אבל צומחת ומתפתחת, טועה ומתקנת ... ואנחנו, הדור של המאה העשרים ואחת - הופכים אותה לארץ לענה ומרור, ארץ אוכלת יושביה, שבה אין אדם מתקיים בכבוד, שערבות הדדית הופכת מילה גסה, שהפערים בה גדלים והציניות הופכת לדרך חיים של ניצול ועושק.
יום כיפור תשע"ג, הוא תפילת מעריב לעבודה המאורגנת, לזכויות הפרט ולשאיפה לחיים בכבוד ונס ניצחון לאלפיון המוצץ לשד המדינה עד דק. מעמד עליון ומורם מעם, המחכך ידיו בהנאה אל מול אוזלת היד ואדישות ההמון ששכח מהי ערבות הדדית וממאן להתייצב בכיכרות להלחם למען זכויות האחר. אדישות והכחשת מציאות שבה, לא ירחק היום, יהיו אלו זכויותיו הבסיסיות שלו עצמו, שיעמדו אל הסקילה ויהפכו לאבק דק ברוח הקפיטליזם המנשבת בעוצמה אכזרית.
שהרי ואצטט עצמי מהעבר: "עשרת ימי תשובה ממצים בתוכם תפיסת העולם בדת היהודית – הכרה באחר‚ סבלנות וסובלנות ... שש מתוך עשרת הדברות עוסקות בנושאים שבין אדם לחברו ולא בין אדם למקום ... " (אחריות אישית, 2006) ואין זה מקרה!
כי מסורת בקשת הסליחה שלי מתייחסת בעיקר לאישי ולפרטי - "למי שיודע על מה ומי", "סליחה ומחילה במעמד צד אחד" ואפילו בקשת הסליחה האישית שלי מעצמי ועד בקשת סליחה, מחילה וכפרה מאדם אחד יחיד ומיוחד ... עם נגיעות של הציבורי "יום הכיפור של הקפיטליזם".
והפעם, מבקש אני סליחה מהעבר, משר ההיסטוריה - מסבא וסבתא שהאמינו ועלו והגשימו ומהוריהם שחרפו נפשם בפוגרומים ובפראות, הרחק בערבות מזרח אירופה ורוסיה בקונגרס ציוני ובשטייטל. עת נאבקו להנחיל את החזון והרעיון הציוני של ארץ זבת חלב ודבש שאיננה עוד.
איכזבתי - סליחה ... יוצא לתפילת מעריב.
