ראשון 22 דצמבר 2024
דעות - מאמרים
סליחות.
סליחות מזו שהיא כל עולמי.
סליחות מזו שהיא כל עולמי, ואני חוטא לה.
סליחות מזו שהיא כל עולמי, ואני חוטא לה בהיותי.
סליחות מזו שהיא כל עולמי, ואני חוטא לה בהיותי ... אני.
אני, שאפילו אם אוהב אז כושל.
אני, שאפילו אם אוהב אז כושל בהפגנת אהבה.
אני, שאפילו אם אוהב אז כושל בהפגנת אותה אהבה שהיא זו שלימדה אותי משמעותה.
אהבה, שהיא כל עולמי.
אהבה, שהיא כל עולמי ובלעדיה אין לי תקנה.
תקנה כאב.
תקנה כאב ורע.
תקנה כאב, רע וכבן-אדם.
.
.
.
אבל רגע, הערה לסדר - במהלך הכתיבה הבחנתי שלפני לא הרבה ימי כיפור כבר ביקשתי מאותה "שותפה לדרך" סליחה. גם אז הצהרתי אהבה והבעתי חרטה על מה שאיני מעניק לה ... ובכן, עולם כמנהגו נוהג והחטא גדל ומתעצם ומאין יבוא לי תיקון ומתקן?
אז אולי אין תקנה, אבל יש הבנה שלפחות סליחה ראוי לבקש וכנראה שאפילו שוב ושוב - כי אין לי קיום בלעדיה.
זה די אנוכי, עוד חסרון במי שאני. כי כמו כל שנה, בקשת הסליחה לכבוד יום הכיפורים חשובה בעיני מכל ברכה יהודית אחרת ושהרי האדם תמיד אחראי לעצמו ומה שנהיה ממנו.
וכן, בעיני נחשב להיות יהודי.
אם בשנה שעברה ביקשתי סליחה מהעתיד אז בעבר ניסתי להסביר "למה דווקא יום כיפור" מהווה עבורי את תמצית היהדות, כפי שהייתי רוצה שתהיה מובנת לאחרים. כמו בעבר עם , "יום הכיפור של הקפיטליזם", "סליחה ומחילה במעמד צד אחד" והסליחה האישית שלי מעצמי בחנתי את מה שבין אדם לחברה ולאו דווקא בין אדם לחברו.
אבל, ביום הכיפור הזה הייתי רוצה דווקא לבקש סליחה מאדם ולא מחברה. בתקווה שלא אדרש לחזור לכאן ולהכות על חטא שוב.
סליחה.
